Page 47 - הזמן של אנני - יודי מרטון
P. 47
יודי מרטון |47
היא הנהנה בראשה ואמרה לי ״שם ,הבט לשם״ הבטתי לכיוון שהילדה הורתה
לי ,ובאמת ראיתי מרחוק מעין יער שאנחנו מתקרבים ועפים אליו.
היער היה מכלול ענקי של עצים גבוהי צמרת ורחבי ידיים ,בגוונים
ירוקים ואדומים עזים ,שמש אדומה של אחר צהריים מאוחרים עמדה בזווית
כמעט אופקית אלינו .האוויר היה צלול וקריר והמנגינה החלומית נתחלפה
בהמיה של ציפורים בלתי מוכרות ,בצרצור ובקרקור והכול נשמע כמעין
הרמוניה שכאילו שמנצח אלוהי שולט בה.
התקרבנו יותר עד שהיער היה כבר סביבנו .לא ראינו נפש חיה ,לא
ציפורים ולא חרקים ולא שום בעל חיים ,כאילו הכול היה כעין תפאורה
לקראת ההצגה הגדולה שעומדת להתרחש.
תנועתנו נעצרה ואנחנו מצאנו את עצמנו מסתובבים על המשטח הצר,
מסתכלים סביב סביב ומנסים להבין את מה שקורה .אנני ניסתה לגעת בענפי
השיחים הנמוכים שהיו לצידנו ,אך לא חשה דבר כאילו אנחנו בתוך החוויה,
אבל החוויה לא יודעת על קיומנו.
״סבא מה קורה ,אפוא כולם ?״ שאלה אנני בקול רם ,״כולם ? מיהם
כולם ? למה את מתכוונת ?״ השבתי בשאלות ולפתע הבנתי שהילדה יודעת
דברים שאני לא מודע אליהם ,״אתה יודע ,החלמונאים !״ אמרה נכדתי
בהחלטיות ״ אפוא הם ?״ שאלה שוב.
״חלמונאים ?״ הגבתי בפליאה גמורה ,״על מה את מדברת ? ומה את
יודעת שאני כנראה לא יודע ?״ אמרתי כמעט בתחינה לתשובה.
״הם אלה שרוצים ,אני חושבת ,אותנו פה ,שנבוא לבקר אותם״ סיפרה
לי אנני.
כאן הייתי חייב לעצור את הכול ולדעת את מה שקורה .התכופפתי
והרמתי את הקופסא שהייתה קרה כקרח ,החיזיון הפסיק בבת אחת ,ואנני שלי
