Page 112 - תאטרון 40
P. 112
עדנה שביט ז"ל בשנותיה האחרונות
תרגילים מלוטשים כיהלומים במחזות יונסקו ,גלדרודה ואחרים שאהבה .פה-ושם עבדנו גב-אל-
גב בערבי תאטרון משותפים ,היא הייתה פרטנרית אידיאלית .ערב לוין אחד שביימה עם
שחקנים-מתלמדים היה נפלא בעיני ,משיאי התאטרון שראיתי בכלל .את ,אני והמלחמה הבאה
השני שלה ,כ 30-שנה אחרי ההפקה הראשונה ,הייתה יצירת מופת .אני זוכר עד היום מחוות
ונגינות משפטים עדנאיות במובהק.
מחכים לגודו הוא אחד המחזות החשובים ביותר במאה העשרים ,על פי הטיימז ( - )2000גם
הטוב ביותר .במאי\ת כמו עדנה ראתה בו מחזה-מפתח להתפתחותה האישית והמקצועית,
לביוגרפיה שלה ,טקסט נפלא לשחקנים ,לאמירה משמעותית על החיים בכלל ועל החיים שלה
ושלהם ,הזמנה להתמודדות מינימליסטית ,נקייה ,מעמיקה ,מגוונת גם עם התאטרון עצמו.
הרי מחכים לגודו רווי מפעמים מטא-תאטרוניים .זהו מחזה ,בין היתר ,על התאטרון כחיים,
החיים כתאטרון ,על תבונה ,על כנות מרבית ,על הומור ועל אומץ-לב להתמודד עם הבלתי נמנע.
אילו הכיר בקט את עדנה ,הוא היה מקדיש (גם )...לה את המחזה .היא ודאי הקדישה את עצמה
למחזה וביימה אותו שש או שבע פעמים במשך השנים.
הייתה בינינו ידידות אישית ,הבנה אילמת ,לאו דווקא הסכמה ,על מה שחשוב בתאטרון ובין בני
אדם .אצלה זה היה דומה ,מעבר לבימוי ולפדגוגיה של הוראת תאטרון .היא הייתה נדיבה,
אקספרימנטלית ונועזת .אפילו ביימה מחזה לא-מי-יודע-מה-מוצלח שלי ,עיבוד מקומי סאטירי
על פי המעגל מאת ארתור שניצלר .אחרים דחו אותו ,היא ניסתה .פה ושם אחרי הצגות היינו
הולכים ,עם או בלי צוות ההצגה ,לשתות משהו .אז השתחררה הלשון והתחממה ,ועפו
התחכמויות אידיוטיות לצד תובנות מרתקות ומקוריות .הנה ,בקושי מתה וכבר חסרה לי כל כך.
110ת א ט ר ו ן גיליון 40