Page 13 - הפסקת קפה 28

‫אסתי הרימה את עיניה לאט‪ .‬רוך נוסף אליהם ובחום היא‬ ‫מושיט יד לעזור בכל מה שאני צריכה‪ .‬הוא ירוץ‬
‫שאלה‪" ,‬למה באמת הוא לא?"‬ ‫עד קצה העיר כדי לקנות פריט מסוים שרציתי‬
‫לבית‪ .‬הוא לא מתעצל רגע‪ .‬הוא מפרנס יפה‪ ,‬והרחבות‬
‫דמעות נטפו ממני‪ ,‬משקות את ידי במלח גס‪" .‬למה‬ ‫הזו טובה לי‪ ,‬כי אני לא אוהבת מחסור‪ .‬בסך הכול טוב‬
‫ולמה ולמה"‪ ,‬צעקו איתי הקירות שסבבו אותי‪ ,‬ו"למה‬ ‫לי מאוד"‪ .‬מוללתי פרח ורדרד שנח באגרטל על השולחן‬
‫ולמה"‪ ,‬הוסיפו להם הד התמונות שעל הקיר‪ .‬הבטתי‬
‫סביב‪ ,‬מוצאת פרח ורדרד אחד נוסף בתוך העציץ‪ ,‬ממש‬ ‫העגול‪.‬‬
‫לידי‪ .‬קטפתי אותו‪ ,‬ובהשלמה ניגבתי את עיניי‪" .‬ככה"‪,‬‬ ‫"ומה קורה בסיפור עם המצלמה‪ ,‬שאינך יכולה לראות‬

‫לחשתי בשקט‪.‬‬ ‫בו שום טוב?"‬
‫כעת‪ ,‬כשהחנוכייה מבריקה בידיי מרגע לרגע ואני‬ ‫"האמת? הוא ממילא לא יהיה בבית‪ .‬הוא תמיד ימצא‬
‫משחזרת את השיחה עם אסתי‪ ,‬אני מוצאת את עצמי‬ ‫לעצמו עיסוקים‪ .‬הוא צריך מרחב‪ .‬זה לא מפריע לי"‪,‬‬
‫ממלמלת‪" ,‬אם המציאות היא ככה‪ ,‬ריבונו של עולם‪,‬‬
‫לפחות תדליק את האור בבית שלנו‪ .‬אור של נשיאת חן‪,‬‬ ‫קטפתי פרח נוסף באצבעי‪.‬‬
‫"מה בכל אופן?"‪ ,‬אסתי לא ויתרה‪.‬‬
‫של שלווה‪ ,‬גם במקומות הכי נמוכים וחשוכים"‪.‬‬ ‫"אני חושבת שזה ה'טיש'‪ ...‬כל חיי חלמתי על מישהו‬
‫נר ראשון של חנוכה‪ .‬הסלולרי של אבריימי מצלצל כל‬ ‫שיעמוד לצידו של הרב'ה שלו‪ .‬כמו אבא שלי‪ .‬את יודעת‬
‫רגע‪ ,‬אך הוא מתעלם וממשיך לשיר בדבקות מול הנרות‪.‬‬ ‫ששום דבר לא יכל להזיז אותו בשבתות מלצעוד זמן רב‪,‬‬
‫הוא מדליק את הדיסק החדש שהפיק ארי לכבוד החג‬ ‫בדרך ארוכה‪ ,‬כדי להגיע לאדמו"ר?"‪ ,‬כמעט זרקתי מידי‬
‫ומקפץ נרגשות עם חיים‪-‬מוישה המולהב לאורך הסלון‬
‫ולרוחבו‪ .‬אני מחלקת סופגניות ביתיות ומנסה ליהנות‬ ‫את הזר החמוד שנוצר‪.‬‬
‫מהרגע המיוחד בלי לחשוב מה מטרת הטלפונים‬ ‫"באמת?"‬
‫המטרטרים‪ .‬רגע אחר כך חיים‪-‬מוישה נרדם בזרועותיי‬
‫ואני פונה לחדרו להשכיב אותו לישון‪ .‬אבריימי מסכם‬ ‫"כן‪ ,‬באמת"‪ ,‬המשכתי‪" .‬פעם אחת הוא לא הרגיש טוב‬
‫והתלבט אם ללכת‪ .‬באותו רגע הוא ראה את ידידו ממתין‬
‫משהו בטלפון‪ ,‬נפרד ממני ויוצא מהבית‪.‬‬ ‫לו למטה‪ ,‬והוא התגבר על עצמו והלך"‪ ,‬תלשתי רק עלה‬
‫אני נשארת עם עצמי‪ ,‬יודעת שבעוד רגע קטן יאיימו עלי‬
‫מחשבות שחורות ויעלצו לראות אותי טובעת‪ .‬מחשבות‬ ‫אחד ירוק והשלכתי אותו לדרכו‪.‬‬
‫שמספרות לי כמה אני בודדה‪ ,‬כמה אני יחידה בתוך קהל‬ ‫"וגם את רוצה בעל שמבין עד כמה יקר ונכון לזכות‬
‫רחב‪ ,‬כמה אני שונה‪ ,‬כמה בעלי שונה‪ .‬בשנייה הזו השמש‬ ‫להסתופף בצילו של צדיק‪ ,"...‬היא הנמיכה את קולה‬
‫בידי בלבד כדי להאיר את השחור המאיים הזה ולהרחיק‬ ‫והשפילה את עיניה לעבר העלה ששכב על השטיח‪,‬‬
‫אותו במעט אור כנוע וזך‪ .‬זו מלחמה אמיתית‪ ,‬כמעט‬
‫אבודה מראש‪ .‬מלחמה של מועטה מול רבים‪ .‬אבל אני‬ ‫מבויש‪.‬‬
‫"נכון‪ .‬תגידי לי את האמת‪ ,‬לא מגיע לי?"‪ ,‬קולי נשנק‪ ,‬ידיי‬
‫אלחם‪ ,‬ואנצח‪.‬‬
‫אני לוקחת דף ועט ובמהירות מתחילה לכתוב‪ :‬אבריימי‬ ‫יתרופפו‪ ,‬והפרחים נעזבו בזה אחר זה‪.‬‬
‫אסתי שתקה‪ .‬הביטה בי‪ ,‬והמשיכה לשתוק‪.‬‬
‫בעלי הוא תוסס ופעיל ואני נהנית מזה כש‪...‬‬ ‫"מגיע לי‪ .‬אני לבושה בדיוק כמו שהאדמו"ר מבקש‪ ,‬אני‬
‫בתחילה לא נזכרת במאומה‪ .‬רק תמונה מטושטשת‬ ‫משתדלת בכל תחום להוסיף על עצמי‪ ,‬להיות בסדר‪ .‬אז‬
‫של בעלי עם שלט ביד ניצבת מול עיניי ולא מאפשרת‬ ‫למה? למה בעלי‪ ...‬למה הוא לא?"‪ ,‬זעקתי מנהמת ליבי‪.‬‬
‫לי לראות דבר מעבר‪ .‬אבל אני הבטחתי לעצמי שכמו‬
‫אבותיי מאז ומקדם‪ ,‬אצלח את הרגע המייאש הזה ואגיע‬ ‫‪13‬‬
‫לשורש של טוב‪ .‬לאט לאט אני נזכרת בעוד משהו ובעוד‬
‫משהו‪ ,‬ומרגע לרגע הדף הולך ומתמלא‪ .‬אני כותבת‬
‫את אין ספור הפעמים שבהם המרץ של בעלי שימח‬
‫אותי ונתן לי אנרגיה חיובית‪ ,‬כולל את הדלקת הנרות‬
‫של הערב הנוכחי‪ .‬רק כשהדף צבעוני למדי‪ ,‬אני נותנת‬
‫לעצמי לכתוב גם את מה שהייתי רוצה שישתנה‪ .‬הטורים‬
‫לא שווים בכלל‪ .‬הטוב של אבריימי עובר את השליליות‪,‬‬
‫לא רק בדף אלא גם בתוכי פנימה‪ .‬ואני מרגישה שכן‪ ,‬יש‬

‫לי את היכולת ליהנות מהאור‪.‬‬

‫לתוכן המדורים‬