Page 101 - airegoldberg
P. 101
סיפורו של אריה גולדברג 101
ארבע יממות שהינו באורווה. שמענו שכוחות צבא צרפתיים נמצאים כעשרים קילומטרים מאיתנו. שרוליק ואני מתחילים לצעוד, ובדרך פוגשים חיילים גרמנים צעירים אשר נמלטים אל משפחותיהם שאותן לא ראו מזמן. מייחלים להגיע הביתה ולא ליפול בשבי.
שיירת משוריינים לפנינו. "בונז'ור! בונז'ור", צועקים אלינו. "בונז'ור", ענינו שנינו, מבלי לדעת מה אנו אומרים.
"Es-tu juif?" ("אתה יהודי?"), שואל אותי אחד מן החיילים. הנהנתי לאישור. "Moi aussi je suis juif" ("גם אני יהודי"), מצביע החייל על עצמו, מתרגש וצוחק.
מוציא חבילות שוקולדים וסוכריות וזורק לעברנו. החיילים האחרים פותחים ארגזים, יורדים מן המשוריינים ומניחים בעדינות בידינו מכל טוב. חברי ואני מביטים זה על זה בלי מילים, מרגישים כאילו אנו הראשונים שפוגשים את האביב של שנת 1945.
ממשיכים לצעוד ורואים בפעם הראשונה בחיינו בני אדם בצבעי הלילה – אלו היו החיילים האלג'יריים שבכוחות צבא צרפת.
"Prisonnier politique?"("אסיר פוליטי?"), מישהו שואל, ואנו מהנהנים מתוך נימוס ומקבלים עוד שוקולדים. ממשיכים לצעוד, צוחקים, תוך שמניחים את כל המזון והממתקים בצדי הדרך, בפיתולי הדרך, כדי שלא להעליב.
מן הרגע שיצאנו ממחנה דאוטמרגן הרווינו את צימאוננו במים עומדים אשר נקוו בצדי הדרכים.
