Page 99 - airegoldberg
P. 99
99
סיפורו של אריה גולדברג
מה עושים עם כל החופש הזה? אחד האסירים היהודים, וינאי בשם אריק בראייר, אינטלקטואל יודע שפות, טיפס על עץ קרוב כדי לראות את עתידנו. ושם, לא רחוק - כפר גרמני. שלחנו שליח לתור את הכפר, ולומר לנו מה טיבו. השליח לא חזר.
שליח נוסף נשלח אל הכפר, וגם הוא לא חזר.
ואנו, מאמינים עדיין בטוב שבאדם, מדחיקים את האפשרות שחברינו כבר אינם עוד בין החיים. ואולי אנו נזכרים באותה יונה שלא חזרה אל נוח, ובישרה בכך עידן חדש הפוקד את האנושות מחליטים כולנו לצאת אל הכפר. נכנסים אל הבית הראשון שאנו רואים. והנה, שני השליחים שלנו ישובים סביב שולחן וסועדים את ליבם, כאשר בני הבית מגישים להם מכל טוב.
"שכחו מדוע נשלחו", חשבתי, מחייך לעצמי. גם אני יושב סביב השולחן שכוסה במפה לבנה וחגיגית לכבודנו. אחת מנשות הבית יושבת ליד הפסנתר ומנגנת כדי להנעים את זמננו. לא ידעתי אם הייתה זו חמלה, אשמה או פחד מהאנשים המוזרים שהגיעו לביתם. אני מרגיש אי-נוחות. ספק שייך, ספק צופה מן הצד.
ועולה בי מחשבה מטרידה: עם תחושת החופש מתפוררת הסולידריות, אחוות האסירים ושותפות הגורל. מעכשיו – איש איש לעצמו.
אבל שרוליק ואני ממשיכים להישען זה על כתפו של זה. ביקשנו לצאת וצעדנו לעבר האורווה, שם נרדמנו למספר ימים.
