Page 97 - airegoldberg
P. 97
97
סיפורו של אריה גולדברג
הגיע ערב.
הגרמנים אוספים את כל אסירי המחנה לקראת צעדה אל עבר הסוף. אסירים מעטים התחבאו בתוך המחנה, ולמחרת שוחררו על ידי חיילים בריטים.
אנחנו צועדים כל הלילה, נשענים איש על אחיו, מכוסים בשמיכה. אני נשען על שרוליק – שרוליק נשען עליי. אוכלים לחם ושותים ממי הנחל המזוהמים שבצדי הדרך. מי שהתקשה ללכת או נפל, נורה מיד. הגרמנים תכננו להביאנו אל אחת האורוות ולשרוף את כולנו.
מידי פעם אנו רואים חיילים גרמנים נסים על נפשם לכל עבר. אחד מן החיילים הגרמנים שליווה אותנו, כבר עייף מכל המלחמה... הוא נותן לי את נשקו ואת התרמיל וצועד לפניי. כאילו משחק בגורלי, התחלתי לשיר לו שיר לכת של הצבא הגרמני: "...Wen we Farhen, Wen we Farhen" ("כשאנחנו צועדים... כשאנחנו צועדים..."). באחד הערבים מתקרב אלינו אחד הגרמנים הבכירים על גבי אופניו, ונעצר מולנו. "אדונים..." הוא אומר, "לכו אל החופש". אמר והמשיך לרכוב לעבר שוביו.
הבטנו עליו מתרחק, כאילו היה מטורף. אחר כך הבטנו אחד על השני, בודקים שגם דעתנו לא נטרפה. קבוצות קבוצות התחלנו לצעוד אל תוך היער. לא עבר זמן רב, שומעים קריאה בגרמנית: "Hände hoch" ("ידיים למעלה").
