Page 103 - airegoldberg
P. 103
103
סיפורו של אריה גולדברג
פקחתי את עיניי. שרוליק ואני מצאנו באחד הבתים בעיר מחסן ובו בגדים. כאילו נפל אוצר בחלקנו. שרוליק בוחר זוג נעליים, זוג מכנסיים, חולצה ומעיל, ומשליך לעברי. לוקח גם לעצמו. את השאר משליך מן החלון החוצה. "כמה כבר צריך?", אומר הוא לי.
במהלך היום אנו משתעשעים עם החיילים הצרפתים-אלג'יריים. הם שמעו כי בחלק מהבתים בעיר נמצאות תרנגולות שהוחבאו מהצבא הכובש. חיילים אלג'יריים סובבים בין בתים, ומשמיעים קולות קרקור: "קו..קו...קו...", קורא חייל שחור. "קו.. קו.. קו...", עונה לו תרנגולת לבנה.
ליווינו את הצרפתים במסעם המשחרר, וגם הם ליווי אותנו במסענו. ביחד הגענו לשדה תעופה. שם, יהודים מבוגרים ששוחררו ממחנה עבודה שהוקם בתוך השדה אמרו שבמקום קבורים מאות יהודים.
צבא של צרפתים, אלג'ירים ויהודים מנסה לחשוף את האדמה מתחת לקרח שעדיין לא הפשיר. החיילים מצרפים למאמץ את נשות הכפר הסמוך (מרבית הגברים שירתו בצבא הגרמני) ומכריחים אותן לחפור בידיהן, עד שהאדמה נחשפה.
ובה – גופות. החיילים מזועזעים, ומניחים את הגופות בתוך קבר אחים שנכרה זה עתה.
