Page 117 - airegoldberg
P. 117
סיפורו של אריה גולדברג 117
הראשון בפברואר, 1945
אורסולה יקירתי. באמת שאיני מבינה מהי הסיבה לשתיקתך. אני יוצאת מדעתי מדאגה לך. האם קרה משהו? אם משהו נורא קרה לך, איני רוצה להמשיך ולחיות. אין לי את הסבלנות להמשיך ולסבול. כתבתי אלייך מספר פעמים ללא כל תוצאות. בעיקר כעת, כשאנשים זקוקים למשפחתם על מנת להיאחז בה, נשארתי כה לבד. כעס... איני מרגישה כלל, ועל כן אחוש אשמה כל חיי. על כן, תני ל"אבא" (הכוונה כנראה לאלוהים) לדאוג לך. הישארי מוגנת וחיי. מנשקת אותך אל האין סוף. אוהבת אותך כמו אחות, א לה שלי. השיבי לי במהירה, הניה.
