Page 115 - airegoldberg
P. 115
115
סיפורו של אריה גולדברג
היום יום ראשון, העשירי באוקטובר, 1943
אורסולה שלי, השעה היא שעת בוקר מוקדמת, אך מחשבותיי איתך כל הזמן, אפילו על גלויה פשוטה שכזו אני חושבת שמעט אחרי ארוחת הצהריים אצא להתרענן מעט מחוץ לבית. כל ערב יש כאן אזעקות ואפילו במהלך שעות היום. בערבים, במקום להתכונן לשנת הלילה, אני מתכוננת לאזעקה נוספת. רק אז לאחר שהכול מוכן אנו רוקדים וצוחקים. במקום בו אני נמצאת מתקיימים מידי ערב מופעי תיאטרון בחינם, בלעדיהם הייתי יוצאת מדעתי.
מספר ימים שאיני עובדת בגלל רגליי הכואבות – אנא האמיני לי שזה לא רציני. מאוד מצער אותי לעבוד עבורם, כשאני יודעת שכל מה שאני מייצרת עבורם רק מאריך את המלחמה. וחוץ מזה, שום דבר יוצא דופן איתי. היי בריאה וברכי את כולם בשמי, הניה.
12 באוקטובר, 1943
עצי האשוח מרשרשים בפסגת ההר. מרשרשים, מרשרשים רחוק! אני לבד, וחיי עצובים כי בליבי צער. היי! משפחתי! שלי בלבד!
