Page 20 - airegoldberg
P. 20
20 מי האלוהים שלך?
עכשיו כבר ברור לכולם מיהם בעלי הבית החדשים בעירנו חלם. ובעלי הבית - הכוח בידיהם, והם מאלצים את ה"יודנראט" לשתף איתם פעולה. למסור רשימות, לגזול כספים, תכשיטים ופרוות עבור הנאצים.
זו הפעם הראשונה בחיי ששמחתי שאין למשפחתי מאומה, למעט הבגדים שאנו לובשים. אלא שמהר מאוד התברר שיש גם יש מה לקחת ממני – את החופש שלי.
באו מהיודנראט ולקחו אותי ועוד שלושה נערים מהעיר לעבוד במתחם האורוות ובבית-הספר לרכיבה של ה-SS שליד בית הקברות היהודי בחלם. ברור שלא קיבלנו כסף על עבודתנו, אבל קיבלנו – לעת עתה - את חיינו.
"ילדי הקש" – כך קראו לנו.
היינו צריכים לחתוך חציר לסוסים - מכסה של שלושים ושניים שקים ביום. העבודה לא הייתה קשה במיוחד, אולם היינו "שק החבטות" של כל גרמני שהסתובב במתחם.
כל גרמני שעבר לידנו היכה אותנו ובעט בנו להנאתו. אפילו הנפח, שאליו היינו צריכים ללכת כדי שישחיז לנו את סכיני חיתוך הקש, היה מרביץ לנו במוט ברזל שזה עתה חישל.
יותר מכולם למדנו לפחד מאחד מקציני ה-SS שבמקום – אונטר-שטורמפיהרר (סגן-משנה שוורץ. איש נמוך קומה עם עיניים של חיית טרף. למדנו גם לפחד מכלבו של שוורץ – כלב רועים גרמני, גדול וצמא דם.
שוורץ נהג לקרוא לכלבו "מענטש" ("אדם" בגרמנית), ולנו היהודים קרא "הונט" ("כלב" בגרמנית). אחת מהנאותיו הגדולות הייתה לפקוד על ה"מענטש" לתפוס את ה"הונט". הכלב היה מתנפל על הקורבן התורן, וקורע ממנו את בשרו. ושוורץ היה צוחק ומשאיר את הפצוע שוכב ומדמם.
