Page 27 - airegoldberg
P. 27
27
סיפורו של אריה גולדברג
למחרת חג השבועות הארור שבו איבדתי את אבי, התעוררתי עם זריחת השמש. אין זמן להתאבל. יצאתי לרחובות חלם, הרחובות אשר היו ביתי. רוב בתי היהודים כבר נטושים. דייריהם הועברו לגטו, ורובם כבר נשלחו לסוביבור. הגרמנים מארגנים קבוצות עבודה מקרב היהודים שנותרו, כדי שיעברו בין הבתים הנטושים ויאספו רכוש. באחת הקבוצות הללו עבד הילד הבכור במשפחת הלפמן. ידענו שהוא מעביר לאחיו הצעיר בגדים שמצא בבתי היהודים. האח הצעיר היה – כמוני – אחד מ"ילדי הקש", והוא החביא את הבגדים בתוך ערימות הקש שבאורוות הגרמנים. מיהרתי אל האורוות, חייב להתחיל את יום העבודה. במהלך הבוקר הופיע באורוות קצין SS בליווי מספר חיילים, שהתחילו לבצע חיפוש בערימות הקש. אחרי זמן קצר הם מצאו את הבגדים. העמידו את כולנו בשורה, ובשאגה שאל אותנו הקצין: "של מי הבגדים?" הלפמן הצעיר צועד קדימה ועונה: "של אחי הגדול". לרוע המזל הגיע באותו רגע האח הבכור: "שלך?", שואל הקצין. "כן", עונה לו הלפמן הבכור. "תתפשטו כולכם", פוקד עלינו הקצין. הוא נוטל בידו קלשון ודוקר את הלפמן הבכור בבטנו. גורר אותו בעזרת הקלשון לעבר שער האורווה, שולף את אקדחו ויורה בו למוות. "אתם ילדי הקש, קחו את הגופה לשדה ותחפרו בור גדול!", הוא שואג. כולנו מבינים שהלילה יהיה הלילה האחרון בחיינו. לבושים בתחתונים בלבד, אנחנו מנסים לחפור בור באדמה בעזרת יעה מפח, בו השתמשנו לאיסוף צואת הסוסים. קצין ה-SS חוזר: "תזרקו את הגופה לבור", הוא צועק.
