Page 33 - airegoldberg
P. 33
סיפורו של אריה גולדברג 33
במחנה הריק לא נותר זכר לטבח, אבל ברור לכולנו שגם זמננו קצוב. מישהו מעביר לי פתק לבן, ואני מזהה מיד את כתב ידה של אימי: "לייבוש, אם אתה יכול לברוח, בוא לריוביץ, שם אני וזלדה אחותך נמצאות".
התחלתי לתכנן את הבריחה. אני צריך בגדים חמים, אני צריך קצת כסף. אזרתי אומץ, וניגשתי לקצין ה–SS, הקצין שהרג את הלפמן: "הר אובר-שטרומפירר (סגן), הימים כבר קרים ואנחנו בקושי לבושים. קשה לעבוד ככה. אפשר אולי לקבל בגדים חמים?" להפתעתי, הרוצח ענה: "תיגש למחסן בצהריים ותיקח לך כל מה שצריך". בצהרי היום הגעתי למחסן, שם נתנו לי בגדים חמים ואפילו שמיכה וכרית שאותם אספו מבתי היהודים בחלם. את הבגדים השארתי לעצמי, ואת השמיכה והכרית מכרתי תמורת מאתיים זלוטי לאחראי על הסקת התנורים במטבחי הגרמנים.
הבוקר הודעתי לשלושת חברי שאני מתכוון לברוח. "לאן תלך? יתפסו אותך! יהרגו אותך!", אמרו. "הרי בסוף יהרגו את כולנו, לפחות אנסה לברוח ויהרגו אותי בחוץ", אמרתי.
כשהלילה ירד לא הלכתי לישון באורוות עם כולם. נשכבתי ליד התעלה הצמודה לגדר התיל אשר הקיפה את כל המחנה, לא רחוק מעמדת השומר בכניסה.
עם שחר, כשהשומר כבר עייף, הרמתי את חוט התיל התחתון והתגלגלתי החוצה. כולי דרוך ומוכן לשמוע את צעקות ה-"Halt" של הגרמנים, או גרוע יותר - יריות. כלום... שקט, דממה. אין צעקות ואין יריות. התרוממתי וחציתי את הכביש הצמוד לגדר, הרמתי מיד את צווארון המעיל שעליי והדלקתי
