Page 36 - airegoldberg
P. 36
וכשכבר לא ידענו מה לשיר, שרנו: "מעכט מיט דם מויל...מעכט מיט דם מויל" ("עושים עם הפה...עושים עם הפה"). כך היה בדרך אל המפעל ובחזרה ממנו.
במפעל הסוכר הכרתי את החומר המתוק הזה שכולם עורגים אליו. החומר שממתיק עבורנו רגעים מרים. למדתי כיצד להכין סוכריות.
גנבתי סוכר מהמפעל ובערבים אימי ואני בישלנו סוכר ותבלינים, והכנו סוכריות. הדלת האחורית של הבית הובילה אל מחוץ לגדרות הגטו. כשיכולתי, יצאתי אל מחוץ לגטו, ומכרתי את התוצרת המתוקה לפולנים.
אני בן 16. את אימי ואותי כינו הפולנים בכפרי הסביבה "צוקעארקא מעאכרס" – "מכיני הסוכריות".
גרנו בחדר אחד, כ-15 יהודים - פליטים מעיירות אחרות, מקהילות אחרות. יהודי ריוביץ "האמיתיים" כינו אותי "כלבלב", כינוי גנאי לכל מי שלא היה שייך. כשהייתי מגיע לאכול עם כולם, היה הטבח היהודי שואל אותי: "כלבלב, שוב באת לאכול? אתה עדיין פה?" כאילו מייחל למותי...
היחידים שמהם זכינו ליחס שווה היו הטיפוס והכינים. אלה תקפו את כולנו.
36 מי האלוהים שלך?
