Page 63 - airegoldberg
P. 63
63
סיפורו של אריה גולדברג
ימים רבים עברו מאז טעמתי את טעמו של תפוח טרי, שזה עתה נקטף מן העץ. זפל דאג שאני, וגם האחרים שאיתם עבדתי, ייזכרו בטעמו המתוק של הפרי. בעודי אוכל, אומר זפל: "יבוא זמנם של הכלבים (הגרמנים)... מדוע הם לוקחים ילדים ושורפים אותם?"
ידעתי שאימי ואחותי זלדה הגיעו יחד איתי לבירקנאו, אך מה עלה בגורלן לא ידעתי. האם נשארו בחיים? מה מצבן? האם נרצחו? לבקשתי, מצא זפל את אימי ואת זלדה במחנה הנשים. אני חייב לראות אותן בכל מחיר, אני חייב לשחד את הקאפו כדי שיאפשר לי לעבור למחנה הנשים.
הקאפו היהודי דורש ממני רבע קילו זהב מידי שבוע! עליכם להבין, בבירקנאו התפתחה תרבות אחרת. תרבות שלא מתאימה לעולם שהיה לפני בירקנאו. לא חשוב מה תעשה, אתה סוחר בחיים – חיים שלך וחייהם של אחרים! שער ההמרה הנוהג בבירקנאו: סיגריה אחת = מנת לחם יומית = יום נוסף ללא רעב = חיים? עשרים סיגריות = עשרים מנות לחם = עשרים ימי שובע = חיים? לכן, שטחי העבודה שמחוץ למחנה היו לבורסה של החיים. את כישורי המסחר שלי רכשתי מצפייה באימי בימים טובים יותר בחלם.
כעת מצאתי את עצמי סוחר עם השומרים הגרמנים (הסתבר שהיו "זפלים" נוספים), אשר חלקם השאירו את כלביהם ואת נשקם בשדה, ועזבו את משמרתם אל העיר אושוייצ'ם כדי לסחור עבורנו עם הפולנים.
