Page 87 - airegoldberg
P. 87
87
סיפורו של אריה גולדברג
חודש אוקטובר. בוקר של סתיו. חושב על חורף נוסף במחנה. עצי הליבנה )Birke( התמירים המקיפים את המחנה ואשר על שמם נקרא מחנה המוות Birkenau, החלו להשיר את עליהם הכסופים.
קבוצה גדולה של אסירים, בהם גם אני, נאספים בחצר המסדרים, מוקפים בחיילי SS. הסוף מתקרב. רק סוף אחד אפשרי.
מעבירים את כולנו אל מחנה הצוענים, אשר חוסלו מספר חודשים קודם לכן. למחרת כל אחד מאיתנו מקבל ארבע מנות לחם, ריבה ונקניק.
רכבת נוסעים שועטת אל פתח המחנה ונעצרת לאיטה. אנו עולים עליה, מלווים בחיילים גרמנים שיושבים ומפרידים בגופם בין האסירים.
הרכבת יוצאת לדרכה. זו הפעם הראשונה מזה שנה וחצי שאני רואה את המחנה שהפך לחלק מחיי מתרחק ממני. דרך חלונות רכבת הנוסעים, אני מביט ורואה איך האסירים שבמחנה נעלמים מעיני, מגדלי השמירה נעשים קטנים, עד שלבסוף איני רואה אף את ארובות המחנה.
"אל תאכל הכול עכשיו, המסע ארוך", אומר החייל הגרמני אשר לצדי. אנו חוצים את מרחביה הירוקים של פולין שזכרתי.
