Page 33 - Demo
P. 33
הנה, אני זוכרת שחשבתי לעִצמי, זה עִוד שלב במסעִ שלי, בניסיון להבין מה זה בכלל אומר להיות אימא.
הרי הדבר החשוב מכול הוא הדאגה לשלומו ולבריאותו של הבן שלי, וכאן, בדיוק כאן, בדיוק ברגעִים האלה, אני מבינה את זה, שאני רק רוצה שהוא ירגיש טוב, שלא יכאב
לו, שיהיה בריא. ִעִי ָל ִאי לא רצה מוצץ, הוא לא אהב מוצץ. הוא היה
תינוק שנרגעִ רק עִליי או עִל בעִלי. בחיבוק, בחום ובאהבה. פשוט... ילד של אהבה.
מדי לילה, כשהוא בין זרועִותיי, נהגתי לשיר לו: ״נומה, נומה, ִעִיָלִאישלי..נומה,נומה,נים...אימאאוהבתאותךכל כך, אתה כל החיים שלי... אתה כל העִולם שלי... אתה כל
נשמתי...״ כך הוא היה נרדם, גם בהגיעִו לגיל שלוש. עִם הזמן נהגתי לשאול אותו אם לשיר לו את השיר שלנו. לפעִמים הוא היה אומר ״כן״, ולפעִמים ״לא״. כשגדלים זה אחרת, פתאום מתינוק הוא הופך לילד כל
כך בוגר, עִוד לפני שבכלל שמת לב. כש ִעִי ָל ִאי היה בן חצי שנה, חזרתי לעִבוד במשרד מיסוי
מקרקעִין וגם חזרתי ללימודי ההוראה. בהתחלה ִעִי ָל ִאי היה עִם מטפלת, זיוה כהן, שכנה שלנו.
אישה כל כך טובה. בעִלה, שוקי, ואבא שלי, ויקטור, חברים טובים מאוד.
אני זוכרת את היום הראשון של החזרה לשגרה. ארגנתי תיק לזיוה וכתבתי לה מכתב:
31
