Page 61 - Demo
P. 61
9
הימים שאחרי
בזמן השבעִה המון אנשים הגיעִו ללא הפסקה. ״תהיי חזקה, יש לך עִוד ילד.״ ״תחזרי מהר לעִבודה, לשגרה.״ ״מה אפשר לעִשות בשבילך?״ ״אולי תאכלי ותשתי, את חיוורת, שלא תתעִלפי.״ לא תמיד רציתי לשמועִ, לפעִמים רציתי רק ללכת הצידה
ולבכות בשקט. אמרתי לעִצמי בלב: מי אתם בכלל? איבדתי את הנשמה שלי, את הלב שלי. איך אתם יכולים להגיד לי את המשפטים האלה שוב ושוב?
כל מה שאנשים אמרו, לא הצליח לנחם אותי. איבדתי את הבן שלי בגיל כל כך צעִיר. הדבר היחיד שרציתי, ואני עִדיין רוצה, זה להיות איתו בחזרה.
ביום השלישי של השבעִה, הדודה האהובה שלי, תמר,
אחות של אבא שלי, שהיא כמו אימא שנייה שלי, נתנה לי צמיד זהב שסבתא שלי כאמסה, ִז ְכרונה לברכה, הורישה לה. היא אמרה לי לעִנוד את הצמיד ושככה סבתא תשמור עִליי. אפשר לומר שזה הדבר היחיד שהצליח לנחם אותי בשבעִה, לקבל את צמיד הזהב של סבתא שלי, עִליה השלום, הסבתא שהעִרצתי כל כך. לקבל צמיד משמעִותי כל כך, עִם עִרך סנטימנטלי גדול מאוד, זה ריגש אותי ונתן לי קצת נחמה. 59
