Page 63 - Demo
P. 63
עִל האוכל, אני אברך עִל השתייה, אני אדליק נר, אני אברך לפני שבת. כל פעִם שאני עִושה את זה, אפילו היום, אני מדמיינת את ִעִי ָל ִאי יחד איתי. הוא אוכל איתי, שותה איתי, מדליק איתי נר ומברך איתי לפני שבת. רק ככה אני מצליחה
להירגעִ. ימי השבעִה היו כל כך עִמוסים, מלאים באנשים, שאמרו
שוב ושוב את אותו הדבר. ובכל זאת, כולם רק רצו לנחם אותי. אבל... לא רציתי לראות אף אחד. הייתי כל כך עִייפה, פיזית ונפשית. דביר היה שבור ומרוסק. אליה בכלל לא הבין
איפה ִעִי ָל ִאי ולמה אימא ואבא כל כך שונים. במהלך השבעִה אליה ראה המון אנשים. זו מציאות
שהוא לא רגיל אליה. היו רגעִים שהוא ממש נכנס להתקפי בכי בגלל כמות האנשים שהיו בבית. זה היה לו מוזר וחריג. השאלות של אליה ריסקו אותי בכל פעִם מחדש. הוא לא הפסיק לשאול איפה אחיו, מה קרה לו ולמה יש כאן כל כך הרבה אנשים. דביר ואני הסתכלנו אחד עִל השנייה, בעִיניים
מלאות דמעִות, לא ידעִנו מה לומר לו. סיימנו את השבעִה ועִלינו לבית העִלמין. אני נכנסת
פנימה ורואה שלט עִל מקל נעִוץ בחול, עִליו כתוב: ִעי ָלְ ִאי טוֹבוֹלְ ִז ְכֶרוֹנִוֹ לְברכֶהַ.
אני לא מבינה איך החיים התהפכו לי ברגעִ, איך הבן שלי טמון באדמה. הבן שלי? האם זה באמת קרה? איך דבר כזה קרה לי? איך אני משאירה אותו מתחת לאדמה וחוזרת
הביתה? איך בכלל מתרגלים למציאות כזאת? הדמעִות שוטפות לי את הפנים. אנחנו מנסים להסתגל למציאות החדשה שנקלעִנו אליה, בעִל כורחנו, אני ובעִלי.
61
