Page 62 - Demo
P. 62
דמיינתי את ִעִי ָל ִאי עִם סבתא כאמסה למעִלה, יחד עִם דוד ניסים, סבא שלמה וסבא חי, ִז ְכרונם לברכה.
אף אחד לא באמת יודעִ, אנחנו רק משעִרים מה יש בעִולם הבא. הלוואי ויכולנו לחיות כולנו יחד, פה, למטה, לנצח. מוות זה דבר כל כך קשה ואכזרי. אבל בסוף... כולם ממשיכים לחיות, כי החיים חזקים מהכול, לפחות ככה
אומרים... בימי השבעִה הרגשתי שאני לא מסוגלת לאכול ולשתות.
כלום לא עִבר בגרון. אמרתי לעִצמי: איך אני אוכל ואשתה, כשהבן שלי לא יכול?
לא אכלתי כלום. עִם הזמן, בחלוף הימים, שתיתי מים והסכמתי לאכול
חתיכות תמר. הכנסתי לפה קצת עִנבים, פעִם ביום. ראו שאני לא אוכלת וממש הכריחו אותי לעִשות את זה.
ביום האזכרה של השבעִה, הרב ביקש לדבר איתי. סיפרתי לו שממש קשה לי לאכול. הוא אמר לי משפט שהשפיעִ עִליי: ״בת אל, יש לך ילד. עִכשיו את צריכה לדאוג לו מבחינה רוחנית. הילד שלך צדיק, הוא נמצא במקום הכי גבוה, בגן עִדן עִליון, יושב בכיסא הכבוד ביחד עִם בורא עִולם ונהנה מזיו השכינה של הקדוש ברוך הוא. הייתי מוכן להתחלף איתו עִכשיו ולהיות במקום שהוא נמצא בו כרגעִ. אני צריך שתחשבי רגעִ... כשאת אוכלת ומברכת עִל האוכל, זה כאילו שהילד שלך אוכל ביחד איתך. כשאת שותה ומברכת עִל השתייה, זה כאילו שהילד שותה ביחד איתך, וזה מה שאני
רוצה שתעִשי.״ הוא הצליח לשכנעִ אותי. אני אעִשה כל מה שאני יכולה
בתור אימא, חשבתי לעִצמי אז, שדואגת לבן שלה. אני אברך 60
