Page 103 - Preview
P. 103
103
את הסורים בחזרה מעבר לגבול, וקו החזית החדש התייצב במה שכונה "המובלעת הסורית", כשכוחותינו מגיעים למרחק של פחות משלושים ק"מ מדמשק. מוצב החרמון נכבש מחדש, לאחר קרב דמים של חטיבת גולני.
עם שוך הקרבות נודע המספר האדיר של נפגעים שהיה לצה"ל — 2,222 הרוגים, 294 שבויים ונעדרים ו־7,251 פצועים. בבתי הדואר מכרו חוברת בהוצאת משרד הביטחון שכללה את שמות החללים. הלכתי לסניף הדואר שבשדרה ורכשתי חוברת כזו למשפחתנו. זה היה צעד קטן של
הזדהות עם השכול הנורא ששטף את המדינה. דומה שלא היה בית בישראל שלא היה לו קרוב או מכר ברשימת החללים והנפגעים. דבר זה
היה נכון גם במקרה של משפחתנו. בין חללי השריון היה גם חבר הילדות מתקופת השליחות בבלגרד — סמל דוד גוראון, בנם של רחל ומשה גוראון, מי שהיה המזכיר הראשון בצירות ישראל. "דוידי", כפי שנהגנו לקרוא לו, היה בקורס מפקדי טנקים כשפרצה הלחימה. הקורס הופסק, ודוידי ירד דרומה לחזית בסיני. ב־8 באוקטובר 1973 נשלחו כמה טנקים מהיחידה שלו לסייע לאחד המעוזים הנצורים בקו התעלה. הם הצליחו לפרוץ דרך אל הנצורים והדפו גלים של התקפות מצריות עד שאזלה תחמושתם. הטנק שבו נלחם דוידי נפגע. ניתנה הוראה לפרוץ
דרך קווי האויב ולסגת. דוידי המשיך להילחם רגלית, עזר לחייל פצוע עד שנפגע ונפל. בין חללי השריון היה גם סג"מ רענן קולר, בן כיתתו של אחי יואב. רענן היה מדריך בבית הספר לשריון, שנפל ב־13 באוקטובר 1973, בקרבות הבלימה שהתחוללו בגזרת "טלוויזיה" בחזית בסיני. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. הסיפור על המפגש שהיה ליואבי עם ההורים השכולים, ואיך אימו של רענן התפרצה כלפיו בבכי "מדוע לא לקחת אותו איתך למודיעין..."
זיעזע אותי מאוד. לארחוקמביתנו,בשכונתהטייסיםבנווהרום,גרעדלידולר,בןכיתתושלאחיהצעיר ָשיָשי.
אביו של עדלי היה ליבי דולר, קברניט באל־על שגויס בפרוץ המלחמה לטייסת הסקייהוקים שבה שירת במילואים. ב־7 באוקוטבר 1973, במהלך תקיפת בסיסי טילים בחזית המצרית, נפגע מטוסו מטיל נ"מ והופל, וליבי נהרג. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רס"ן.
בין הפצועים הרבים היה גם רפי שילר, חברו הטוב של יואב. רפי שרת כקת"ק בתותחנים בחזית הסורית ונפגע בראשו במהלך הפגזה. כשראיתי אותו לראשונה לאחר המלחמה היה לו עיוות בפנים והדיבור שלו היה כבד מאוד. היה לי קשה לראות אותו במצב הזה, נאבק כדי לדבר. כשפרצה המלחמה הייתי תלמיד י"ב, בן 17, במרחק של שנה אחת מהגיוס. בקרב רוב בני המחזור שלי הייתה מין תגובה מוזרה, כאילו "פספסו" את המלחמה. העובדה שצה"ל ספג כמות כה גדולה של נפגעים לא הייתה גורם מרתיע. להפך, היא הגבירה את המוטיבציה ואת תחושת החשיבות שראינו בשירות משמעותי למדינה שלנו, עד כדי הקרבת חיים. רציתי להיות טייס קרב, והעובדה שחיל־האוויר איבד במהלך המלחמה כמאה מטוסים לא הרתיעה אותי.
היה ברור לי שגם אם לא אתקבל לקורס טיס, אתנדב לשירות בחיל קרבי אחר.
צלם המערכת — "חדשות אייזן"
אינני יודע אם זה עניין של גיל, או משהו שקשור לתנועות המחאה שצצו לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל משהו בעל אופי “מחתרתי“ התחיל להתפתח בכיתה שלנו בתיכון —
