Page 101 - Preview

101
כשהייתי תלמיד בכיתה י', היה לנו אחת לשבוע שיעור גדנ"ע. למדנו נושאים שונים וביניהם איך לקרוא מפה ולנווט. כשהגיע המועד של צעדת שלושת הימים, התארגנה קבוצה מהשכבה להשתתף בה בתור גדנ"עים, במסלול מקוצר שכלל רק את היום השני והשלישי של הצעדה. עלינו לירושלים והקמנו מחנה אוהלים בעמק ציון, ליד האוניברסיטה
בגבעת רם. בלילה נפתחו עלינו ארובות השמיים. חיש מהר התחילה בעמק זרימה של מי נגר,
והאוהלים התחילו לקרוס אחד אחר השני. באמצע הלילה הוחלט לקפל את כל המאהל ולפנות אותנו הביתה, והמשך הצעדה בוטל. כותרות העיתונים ביום שלמוחרת דיווחו: "גנרל חורף ניצח את הצעדה...". את התעודה והמדליה קיבלנו זמן מה לאחר מכן, מבלי
שצעדנו אפילו קילומטר אחד. הייתי מאוכזב מאוד. במהלך שנת הלימודים של כיתה י"א התחלתי לקחת את נושא הצעדות ברצינות. חברתי
לשניים מבני כיתתי, צחי אלעזרי ואייל פירסט, ויחד יצאנו לצעדות שונות שאורגנו על־ידי מרכז הפועל: צעדת הגלבוע, צעדת הגליל, צעדת יחיעם וצעדת יערות מנשה. מטרתנו הייתה להכשיר את עצמנו לצעדה הגדולה מכולן: צעדת שלושת הימים. מכיוון שהיינו כבר
מעל גיל 16, יכולנו להירשם למסלול המלא של הבוגרים. לאור הטראומה של הגשמים בשנת 1972, החליטה הממשלה לקיים את צעדת שלושת
הימים ה־19, בסתיו של שנת 1973. מועד תחילת הצעדה נקבע ל־17 בספטמבר. לטובת הצועדים הוקם ליד מחנה הצבא בבית־אל מחנה אוהלים ענקי, להכיל את עשרים ושניים אלף הצועדים שנרשמו לצעדה. הקהל היה מגוון מאוד: קבוצות של מקומות עבודה
ומוסדות בתלבושות אחידות, צועדים מחו"ל, חיילים, גדנ"עים ואלפי צועדים בודדים. הגענו למחנה ביום שלפני תחילת הצעדה. בערב התקיים טקס שבו בירך הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, את הצועדים. לאחר החלק הרשמי של פתיחת הצעדה, הופיעו על הבמה תזמורת צה"ל, להקות צבאיות, וכן להקות אזרחיות בתוכנית אומנותית שכללה שירה וריקוד. האווירה הייתה עליזה מאוד. היה לי מוזר שבתוך ים האדם שהציף את מחנה
האוהלים, פגשתי מכרה מימים עברו — אחת הבנות שהיו איתי בקייטנת "נווה־הילד". בשעה 05:00 בבוקר ניתן אות הזינוק ליום הראשון של הצעדה. צעדנו במסלול של כ־30
ק"מ צפונית לבית־אל, ובמסלול באורך דומה ביום השני. ביום הצעדה השלישי כבר התחלתי לצבור עייפות. המסלול היה קשה יותר, והרגשתי
שעור ידיי מתחיל להישרף בשמש היוקדת. אבל משכתי ומשכתי, וכמו רבים אחרים הגעתי לקו הסיום. הרגשתי הישג גדול והייתי גאה בעצמי על שהצלחתי לעמוד במאמץ פיסי רצוף של שלושה ימי צעידה. בסוף הצעדה, כשצעדנו ברחובות ירושלים, הסתכלתי על הילדים המביטים בי ובצועדים האחרים וחשבתי לעצמי: “הרי לפני שנים לא רבות הייתי אני, ילד שעמד בתוך הקהל, מהעבר השני של גדר המשטרה, מביט על הצועדים בעיניים כמהות...“. אכן, הגשמתי חלום ילדות! מסיבה זו, התעודה והמדליה שקיבלתי על השתתפותי בצעדה זו הן בעלות המשמעות הגדולה ביותר עבורי, יותר מכל אלו שצברתי
בצעדות שבהן השתתפתי בימי חיי. חודש לאחר מכן, פרצה מלחמת יום הכיפורים. שנה לאחר מכן, ב־1974, צומצמה
מתכונת הצעדה לצעדה של יום אחד, וזאת משיקולי תקציב. כך יצא, שצעדת שלושת הימים הראשונה שבה צעדתי בפועל, הפכה להיות צעדת שלושת הימים האחרונה.