Page 106 - Preview
P. 106
106
הייתי מצויד במצלמת ה־Exakta של אבא, ומדי פעם הייתי מצלם להנאתי. באחד הגבים החלקתי בירידה, ומצאתי את עצמי שוקע במים עד מעל לראשי. תוך כדי נפילה, פשטתי את יד ימין שהחזיקה במצלמה כלפי מעלה, בניסיון להציל את המצלמה מטבילה במים. הניסיון הצליח, ואחד מהחבר'ה לקח את המצלמה מידי, וכך יכולתי להשתמש שוב בשתי ידיי כדי להיחלץ מתוך הגב. הבנתי שכדאי לי מאוד להתייחס ברצינות לגבים שבתוואי
הוואדי — לא רציתי לנסות את מזלי פעם נוספת בצלילה לא רצויה — עם מצלמה ביד.
קורס דאייה
התאריך: ה־8 ביולי 1974. אני נמצא בשדה סירקין, יושב חגור בתא הקדמי של דאון הקירבי־קאדט מספר זנב 4X—GEL. מאחוריי המדריך גדעון דרור. שני חניכים נוספים בקורס הדאייה של גדנ“ע־אוויר, שנפתח יום קודם לכן, מחזיקים בקצות הכנפיים של הדאון, במאוזן לקרקע. כמה עשרות מטרים לפנינו, עומד טנדר אמריקני רב עוצמה במנוע פועל, אליו אנו קשורים בכבל גרירה. אנו מוכנים להזנקה הראשונה — טיסת היכרות בדאון. האות ניתן. רכב הגרירה מתחיל בנסיעה לאורך המסלול, הכבל נמתח והדאון, כשאנו בתוכו, מתחיל להיגרר לאורך המסלול, בהשמיעו קול חריקה חזק. כשהמהירות מתגברת, מנתקים שני הגדנ"עים את אחיזתם בכנפיים. המדריך שומר את הכנפיים מאוזנות. הדאון מגביר מהירות, והופ — אנו באוויר. רעש החריקה מתחלף בשקט מדהים, מלווה בשריקה חרישית של הרוח העוברת על הכנף. זמן קצר אחרי הניתוק — אני לוחץ על מתג ניתוק כבל
הגרירה, והוא צונח למטה, לעבר המסלול שמתחתנו. בגובה 940 רגל אנו פונים להקפה. הדאון מנמיך לאיטו. אני מביט סביבי, מזהה את
נקודות הציון שלמדנו יום קודם לכן, בשיעורים התיאורטיים שהיו טרם תחילת הטיסות. אנו בצלע עם־הרוח. אף הדאון מצביע לעבר המחצבות של ראש העין. מגיעים לצלע בסיס, מנמיכים, מחליקים, מתיישרים עם ציר המסלול, ונגיעה. כל העניין נמשך שלוש דקות
בלבד. השתתפותי בקורס הדאייה לא הייתה מובנת מאליה. קורס הדאייה מתקיים בקיץ של
שנת הלימודים בכיתה י"א — אך אני הפסדתי אותו בגלל הנסיעה לנורבגיה בקיץ הקודם. משביקשתי להיכלל בקורס בסוף כיתה י"ב, נתקלתי בחומה מוזרה של התנגדות מצידו של רמ"ד (ראש מדור) גדנ“ע־אוויר. הייתי במצוקה שמא אפסיד את הקורס. כאן באה לידי מימוש האמירה "עם קשרים — לא צריך פרוטקציה". אבא התקשר לתא"ל יעקב אלעזרי, מי שהיה ראש מנהל הסגל באותה עת, ואביו של חברי לכיתה צחי אלעזרי, כדי לגייס את
עזרתו. יעקב התקשר לרמ"ד גדנ“ע־אוויר — וסידר "את העניין". יצאתי לקורס. הקורס נמשך שבועיים ובמהלכו רשמתי באדיקות את הפרטים של כל הזנקה והזנקה בספר טיסות הדאונים שמצאתי במועדון שלנו בקריה: כמה זמן נמשכה כל הזנקה, מה תרגלתי בכל אחת מההזנקות. בהזנקה ה־15 עליתי לסולו כחול עם המדריך ברוך גינדין. הכבל נקרע לנו בגובה 400 רגל, לפני שהגענו לגובה הרצוי לניתוק. ברוך לקח את הגאי הדאון וביצע נחיתת אונס בחזרה למסלול. מכיוון שלמעשה לא ביצעתי את הסולו, קיבלתי הזדמנות חוזרת עוד באותו היום, עם אותו מדריך. לאחר ההמראה השתהיתי יותר מדי
