Page 311 - Preview
P. 311
311
22-25.06.1982 — הפריצה לעבר כביש ביירות דמשק
לאחר הפסקה של כמה ימים בטייסת ובבית, עליתי לגף בפעם השלישית. בין ה־22 ל־27 ביוני ביצעתי תשע גיחות נוספות: שבעה פינויים, מרדף אחד ותובלה אחת. בשבוע הזה ניהלה אוגדה 162 מאמץ התקפי בגזרה המרכזית, שמטרתו הייתה להגיע לכביש ביירות דמשק, וכך לנתק את הכוחות הסורים הלוחמים מול צה"ל בלבנון, מהעורף שלהם. האוגדה נתקלה בהתנגדות עיקשת של מארבי נ"ט וכוחות שריון סוריים וניהלה קרבות קשים על הרכס מרואייסאת נעמן עד כביש ביירות דמשק, בעיקר באזור המסולע מעל מנצוריה
ובשקיף מטלון. יום אחר יום הוזנקנו לאזור הלחימה, לפנות את פצועי האוגדה. באחת הפעמים כוונתי
לנחיתה בנקודה על הרכס שמצפון לנחל דאמור. בפיינל לנחיתה זיהיתי על הרכס, באזור שממערב לנ.צ. ההנחתה, טור שריון מטפס לכיוון צפון. פטריות עשן אפור במרחק לא רב העידו על הפגזה מתמשכת. הלחימה הייתה בעיצומה.
נקודת הנחיתה הייתה אזור מיוער ומגבלתי. בעודנו על הקרקע ומעמיסים את הפצועים, קיבלתי הודעה בקשר שיש עוד פצועים בדרך אלינו.
"קח כמה שתוכל" שמעתי את בקשת הכוח ברשת הקשר. חששתי מהמתנה ארוכה במקום. הפצועים הנוספים הגיעו. האם בכלל אוכל להמריא
עם שבעה פצועים? מעולם לא ביצעתי פינוי עם מספר פצועים כה גדול. בדיקה זריזה של משקל ההמראה הראתה שהיינו ממש על קצה המגבלה ולפיכך ההמראה צפויה להיות כבדה. זה יהיה מסוכן. ההחלטה והאחריות היו שלי בלבד. הרגשתי שאין ברירה, שאני חייב
להוציא את כולם.
7 פצועים: שלוש אלונקות מכל צד ועוד פצוע נוסף בישיבה לצד המכונאי המוטס (מקור: "עד 124")
