Page 312 - Preview
P. 312
הרמתי קולקטיב, והמסוק ניתק באיטיות רבה. המהירות עלתה לאט־לאט. הייתי מודאג. הלב דפק בחוזקה. בקושי רב הצלחתי להתרומם מעל לקו העצים. דחפתי סטיק קדימה וצללתי עם האף לכיוון הוואדי שמדרום לנקודת הנחיתה, כדי לאסוף מהירות. מד המהירות הגיע ל־60 קשר, והמשיך לעלות. הצלחתי. הסיכון שבהמראה עם המסוק העמוס חלף. הגענו למהירות בטוחה. המשכתי בהאצה ל־100 קשר, תוך טיסה בינות הכתפיים של נחל
דאמור, לכיוון דרום מערב לעבר קו החוף, ומשם דרומה לעבר רמב"ם. בספר הטיסות רשמתי את המילים הלאקוניות "פינוי נפגעים". אבל בתודעתי, נצרבה
גיחה זו בתור אחת הגיחות הקשות שהיו לי במהלך כל ימי הלחימה.
טיסות לעאליי
העיירה עאליי, היא עיר קייט הנמצאת בהרי השוף, דרום־מזרחית לביירות. כוחות צה"ל השתלטו על העיירה, ומיקמו את מפקדת הכוחות בווילה ענקית שהייתה שייכת לשייח סעודי כלשהו, ולידה הוכשר מנחת מסוקים. כך נפתח קו הטיסות לעאליי. הובלנו לשם
מפקדים, דואר ולפעמים פינינו מהמקום נפגעים. בטיסות התובלה, היינו מדמימים את המסוק במנחת, ועולים לווילה, כדי להמתין שם
לחזרת הנוסעים. הווילה הייתה מבנה דו־קומתי גדול. בקומה התחתונה היה חדר אוכל ענקי, שבמרכזו שולחן אוכל ארוך, מוקף בעשרות כיסאות בעלי משענת גב גבוהה. מראה עשרות החיילים שהסבו מסביב לשולחן, כדי לאכול את מה שטבחי הכוח הכינו עבורם,
נראו בעיניי מחזה סוריאליסטי, על רקע תפאורה לא מתאימה. בקומה השנייה התמקמו חוליות קשר שונות, ואנו העברנו את הזמן בבטלה, באחד
החדרים שהוקצו לנציגי חיל־האוויר. אחד המראות המוזרים שזכורים לי היו חדרי השירותים. הברזים היו מצופים בציפוי מוזהב, ולצידם היו שני כלים לעשיית צרכים. זה לצד זה היו אסלה רגילה, ומחראה להטלת צרכים. תהיתי לעצמי, האם עובדה זו משקפת דאגה של בעלי הבית, לאורחים שעשויים להיות לא בקיאים ברזי השימוש באסלה, או תוצאה של עיצוב לשם נוחות, המשמרת את אורחות החיים של נסיכי המדבר, הבאים
לנפוש במקום. עבורי כל נחיתה במקום הייתה משימה קרבית, שבה הייתי בדריכות מלאה. למרות
שהעיירה עאליי הייתה בקו הקדמי של התקדמות כוחות צה"ל, מצאתי שבמקום השתררה אווירה נינוחה של מפקדה עורפית. מעל לכול הפריעה לי התנהלותם של חיילי חוליות האבטחה שהיו מתייצבות במנחת, כל אימת שהגענו לשם. בדרך כלל היו החוליות הללו מורכבות מקצין מנחית וארבעה חיילים, כשכל חייל מתמקם בפינה אחרת של המנחת. בעוד שאני ציפיתי מהחיילים להשקיף לסביבות המנחת, במטרה לזהות סכנה של אויב מתקרב, החיילים העדיפו אחרת — להביט בפליאה על המסוק המתקרב. קרה לא אחת,
שלאחר שהדממנו את המסוק, הייתי יוצא אליהם ומעיר להם על כך.
312
