Page 329 - Preview
P. 329
329
התעופה במונטריי. רותי נותרה עם הילדים מאחור, מלאה בדאגה, ואני עליתי על מטוס קטן שהטיס אותי לשדה התעופה של סן פרנסיסקו. לקראת נחיתה כבר היה חושך ואת פניי קידם המראה המדהים של המפרץ המואר — ממראות הלילה היפים שראיתי מעודי.
טסתי כל הלילה ולקראת בוקר ָנ ַח ִתּי בשדה התעופה של דייטון. שם חיכה לי סא"ל חי בן ישראל, שהיה בתפקיד קצין הקישור של להק ציוד ל־AFLCא(Air Force Logistics Command). הכרתי את חי בתפקידו הקודם של ראש ענף תכנון תחזוקה בלצ"ד. שמחתי
לפגוש פנים מוכרות. "תרי, אתה רואה שם את הדלפק של US Air" שאל אותי חי, כשהוא מצביע לעבר שורת
הדלפקים שהייתה באולם. "כן", השבתי לו. "גש לשם וקנה לך כרטיס חזור. אתה חוזר הביתה למונטריי". הייתי המום. מה קרה? מה הנסיבות שבגללן הוזנקתי לכאן והנסיבות שבגללן עכשיו
מורים לי לחזור לאחור? הייתכן שהמלחמה תתחיל בלעדיי? חי הסביר לי את הרקע. חיל־האוויר החליט להחזיר את כל אנשי צוות האוויר שהיו
באותה עת בארצות הברית — בלימודים או בתפקיד. כתריסר טייסים היו בדרכם לדייטון מכל רחבי ארצות הברית, במטרה לעלות על בואינג של חיל־האוויר, שהגיע כדי לחזור לארץ עם משלוח של טילי הלפייר למסוקי האפאצ'י. היינו מיועדים לעלות על הבואינג הזה. אני הייתי הראשון שהגיע — יתר הטייסים היו מיועדים להגיע במהלך הבוקר. רלצ"ד, שבאותה עת כבר היה תא"ל יצחק גת, טייס בעצמו, התנגד להחזרתם של שני אנשי צוות
האוויר שנשלחו מטעם לצ"ד, ושאני הייתי אחד מהם. זו הסיבה שההוראה לגבי בוטלה. הרגשתי לא נוח, בלשון המעטה. עמיתיי הטייסים האחרים יחזרו לארץ ואני אשאר כאן להמשך לימודיי? הייתכן כדבר הזה "שאנצל" את הפרצה כדי להישאר עם בני משפחתי
בעוד עמיתיי "חוזרים להילחם"? הייתי מתוסכל מאוד. חי הציע לי לחזור עימו למשרדים ולהתקשר משם לנספחות.
החלטתי לקבל את עצתו. נסענו למשרד ומשם התקשרתי לסא"ל אבי בן־חור, שהיה עוזר הנספח האווירי והאחראי על המשתלמים בארצות הברית. בן־חור הסביר לי שהשארתם בארצות הברית של הטייסים ששייכים ללצ"ד היא בניגוד לדעתו, אך אין בכוחו להתמודד
עם ההנחיה של רלצ"ד. "אז מה אעשה?", שאלתי. "עשה מה שנראה לך נכון", השיב, בגלגלו את כדור ההחלטה לידיי. הייתי במצוקה. לא רציתי להמרות את הוראתו של רלצ"ד — המפקד ששלח אותי
ללימודים. תהיתי בשאלה אם אפעל בניגוד לפקודתו האם יסייע להשיבני לארצות הברית לאחר שהכול יירגע? מנגד, לא הרגשתי נוח כלפי עמיתיי הטייסים האחרים שעמדו לעלות על הטיסה בדרכם חזרה לארץ, בעוד אני נשאר מאחור. החלטתי להתקשר לטייסת ולברר
מה בדיוק קורה. מהמשרד של חי חייגתי את המספר של טייסת 124. בצד השני של הקו היה סמ"ט א' — ארז נוף. "ארז, זה שלוּש", הזדהיתי. "אני עכשיו בדייטון, טסתי לכאן הלילה כדי לעלות על מטוס
חיל־האוויר ביחד עם שאר הטייסים שבארצות הברית ולחזור עימם לארץ. עכשיו נודע
