Page 44 - Preview
P. 44
היה אחיד וקבוע, הרי שהגובה של פס זה לא תמיד היה אחיד. כך יצא שכשסידרתי את הבולים באלבום, לא היו כולם "מיושרים". זה הפריע לי, ולקחתי יוזמה ותלשתי מהבולים את פסי השוליים שבקצות השובלים, כדי שהבולים יהיו מיושרים אחד ביחס לשני.
באחת מהפגישות שלי עם חברי דני יובל, הוא סיפר לי שבול עם שובל חייב שיהיה צמוד לו גם פס השוליים "אחרת הבול לא שווה". נחרדתי. האומנם ביטלתי במו ידי את שוויו של האוסף? בדקתי את הנושא עם אחד מסוחרי הבולים שברחוב בן יהודה, והוא אישר באוזני את מה שדני סיפר. למרות שבאותו שלב לא העסיק אותי שוויו של האוסף לצורכי מכירה, העובדה שפגעתי בשוויו במו ידיי ציערה אותי עד מאוד. היה זה נזק בלתי הפיך. כך למדתי שיעור יקר, שאספנות דורשת גם לימוד. ככל שמדובר בשווי של אוסף, אין הדבר נקבע על
ידי מה ששווה בעיני האספן, אלא מה ששווה בעיניהם של אחרים. מלבד הבולים אספתי דברים רבים אחרים. אספתי מדבקות שהייתי מוריד מבקבוקי
מיץ פז. אספתי פקקים של בקבוקי קוקה קולה, ולא אחת השתתפתי, ואף זכיתי, במבצעי הגרלה שערכה קוקה קולה. לחברת ארטיק היה מבצע מיוחד של המשחק שבץ־נא: בכל קרמבו הייתה קוביית משחק, ומי שהיה שולח להם חמישים עטיפות של קרמבו, היה זוכה לקבל בדואר חוזר את לוח המשחק. זה דחף אותי לאכול הרבה קרמבואים, עד שהגעתי
למכסה הדרושה של עטיפות. שלחתי אותן לחברת ארטיק וקיבלתי את הלוח הנכסף. טיפחתי גם אוסף חתימות של אנשים חשובים (אז עוד לא הייתה שגורה בפינו המילה "ידוענים"). היה לי פנקס קטן עם כריכה חומה ששימש למטרה זו. אבא השיג לי כמה חתימות של אנשים חשובים — הראשונה שבהן הייתה של הגנרל פאפו, מי שהיה רופאו היהודי של טיטו נשיא יוגוסלביה, שהגיע לביקור בארץ. באחד הימים לקח אותי אבא לאירוע שהתקיים באיצטדיון האוניברסיטאי בגבעת רם. היה זה אירוע ממלכתי כלשהו בהשתתפות ראש הממשלה. אני זוכר את אבא מציג אותי בפני מי שהיה הרמטכ"ל הראשון — רא"ל יעקב דורי. הוצאתי את הפנקס שלי והחתמתי אותו. לימים הצלחתי להשיג גם חתימות בכוחות עצמי. כך היה בתחרות בין־לאומית באתלטיקה קלה שהתקיימה באותו איצטדיון ב־30 באפריל 1971. הגעתי לשם עם עוד כמה חברים מהכיתה, כ"עוזרים" של המורה שלנו להתעמלות — שייקה הררי. כך יצא לי להיות על המסלולים ממש, ולהחתים
על כרטיס ההזמנה לאירוע כמה מהמדליסטים והאלופים שהשתתפו בתחרות.
חובבי ציון 13
בית הדירות שבו גרנו היה ברחוב חובבי ציון 13, פינת רחוב אלקלעי. בגלל הפרשי הקרקע במגרש היו הדירות בבניין מחולקות באופן הבא: בקומות בצד שמימין לכניסה היו שתי דירות בכל קומה, ואילו בקומות שהיו בצד שמאל לכניסה, שהיו בהפרש של חצי קומה, הייתה רק דירה אחת. דירתנו הייתה דירת קרקע בת ארבעה חדרים ומרפסת, ששכנה בצד הבניין שמשמאל לכניסה, זה שגבל ברחוב אלקלעי. מהמרפסת יכולנו לצאת לגינה,
שהפכה למעשה לאזור משחקים פרטי. בדירה הראשונה בבניין שלנו, זו שבקומת הקרקע מייד לאחר הכניסה, גרה משפחת
וינר. היו להם שתי בנות — יעל ומירב. למשפחה זו אני שומר בליבי הכרת תודה, על כך
44
