Page 42 - Preview
P. 42
גבולה הדרומי של השכונה היה רחוב פינסקר, שנמתח מגן השושנים עד לבית שרובר. בגן השושנים הייתה הקרוסלה של השכונה, שהיינו מסתובבים בה במהירות רבה, בוחנים את יכולתנו לעמוד בסחרחורת ההולכת ומתעצמת. בצידו הצפוני של רחוב פינסקר, בפינה שלו עם רחוב אלקלעי, שכן שיכון העיתונאים. שם גר חברי יואב תדמור, שאביו עבד בעיתון 'למרחב', עיתונה של מפלגת אחדות העבודה — פועלי ציון. האנקדוטה המעניינת לגבי שיכון העיתונאים היא ששלושה מבני כיתתנו גרו שם אחד מעל השני: אורלי באומינגר בקומה הראשונה, יואב תדמור בקומה השנייה ויעל גורי, בתו של המשורר חיים גורי,
בקומה השלישית. מדרום לרחוב פינסקר היה שדה פתוח ששימש אותנו לקומזיצים של ל"ג בעומר. היינו
אוספים את העצים ומארגנים מדורות. הכול היה טוב ויפה עד שפעם אחת קיבלנו על הראש שאנו עורכים מדורה בליבו של שדה קוצים ויש סכנה שנגרום לשריפה גדולה. יותר לא חזרנו על מעשה זה.
רחוב ז'בוטינסקי היה בגבולה הצפוני של השכונה. מעבר לו שכן גן צ'ילה, לשם הייתי מטיילעםאחי ָשיָשיבעגלה.גןזההיהחביבעלייבמיוחדבשלשפעמתקניהמשחקשהיו בו. אבל המתקן החביב עליי מכולם היה שורת הצמיגים שהייתה מעוגנת בקרקע, כל צמיג גדול מרעהו. היינו נכנסים בקצה האחד, במקום של הצמיג הגדול ביותר, עוברים מכפיפה לזחילה לעבר הצמיג הקטן שבקצה השני של השורה. כל צמיג היה צבוע בצבע שונה, ודרך
שני האחרונים לא יכולתי לזחול כי הם היו צרים מדי עבורי. מלבד בני כיתתי שגרו בשכונה, היה לי קשר עם ילדים נוספים, לא בהכרח בני גילי,
שאיתם הייתי מחליף חוברות קומיקס. אין לי שמץ של זיכרון איך התחיל הקשר איתם — כנראה שאוהבי קומיקס יודעים למצוא אחד את השני. את האהבה לקומיקס הבאנו יואבי ואני מניגריה. היה לנו אוסף מכובד, וכשהגענו לארץ נתבשרנו על ידי אימא שאין מקום לאחסן אותו בבית וצריך להיפטר ממנו. היה זה יום עצוב במיוחד בו לקחנו את החבילה לדוכן ברחוב יפו, שם נמכר אוסף הקומיקס שלנו תמורת סכום פעוט. אולי היה זה סופו
של האוסף, אבל לא היה בכוחו של מעשה זה לעקור את אהבת הקומיקס מליבנו. ברחוב ז'בוטינסקי, ליד בית הכנסת הספרדי "ישא ברכה" שם היינו מתפללים בחגים, הייתה תחנת אוטובוס של קו 15 של חברת "המקשר". אוטובוס זה היה הקשר שלי למרכז העיר. הייתי ילד עצמאי מאוד, ולא פחדתי לנסוע למרכז העיר לבדי. אבא היה נותן לי שתי לירות והייתי נוסע להסתפר במספרה של קרמר ששכנה בתחילתו של רחוב בן יהודה, בסמוך לכיכר ציון. באותו צד של המספרה שכן גם המרכז לתרבות צרפת, שבו התחלתי ללמוד צרפתית בשיטה אור־קולית. היו מקרינים טקסטים על הקיר באמצעות פרוז'קטור (פנס־קסם). לצערי, לא כל כך התחברתי לשיטה, ואחרי זמן מה הוחלפו הלימודים במרכז בשיעורים פרטיים אצל מורה צעירה, בוגרת הסורבון שגרה לא רחוק מאיתנו. אינני זוכר כמה זמן נמשך פרק לימודים זה, אבל גם אותו זנחתי בשלב מסוים. למרות שאין לי זיכרון ברור מכך שהתעניינתי בנשיותה של מורתי זו, מראה תחתוניה המנוקדים בעיגולים כחולים
גדולים שנראו מבעד למכנסיה הבהירים, צרוב היטב בזיכרוני.
ואם בנשים עסקינן, ראוי לספר את סיפור הנשיקה הראשונה, שהייתה רחוקה מאוד מלהיות נשיקת אוהבים. חברי הטוב דני יובל התערב איתי שאין לי אומץ לנשק בת.
42
