Page 40 - Preview
P. 40
מרסיסי הזכוכית שנפלו מלמעלה פגע בי וגרם לפציעתי. הובהלתי לאחות ולקחו אותי לקבלת טיפול רפואי. מאותו יום הקפדתי להתרחק מקירות המבנה במהלך ההפסקות, שמא יפול על ראשי משהו פעם נוספת. יתרון הגובה של הקומה השנייה נוצל בימות החורף למעשי קונדס. היינו יוצרים מטוסים של נייר, מדליקים אותם בתנור הנפט שהוצב בפינת הכיתה, ומעיפים אותם דרך החלון מהקומה השנייה לחצר למטה. לא עבר זמן רב
עד שנתפסנו, ופעילות היצירה האווירונאוטית הזו באה אל קיצה. מנהל בית הספר היה ניצול שואה בשם מוניש איינהורן. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה
היינו נאספים באולם בית הספר כדי להאזין לסיפורים מחוויותיו האישיות. אני זוכר איך סיפר לנו על כך שלכבוד יום הולדתו, הביאה לו אימו קליפות של תפוחי אדמה, למתנת יום־הולדת. הזדעזעתי. מעולם לא ידעתי מהי תחושת רעב, והמחשבה שמקבלים שיירי מזון במתנה ליום־ההולדת העבירה בי חלחלה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי
לעדות ממקור ראשון על השואה, והושפעתי ממנה עמוקות. בינואר 1968, בהיותי בכיתה ו', נחשפתי לראשונה לשכול, ומקרוב. הצוללת אח"י דקר
נעלמה אי־שם בים התיכון, ואיתה ירדו למצולות כל 69 קציניה ומלחיה. לאחד מתלמידי בית הספר היה אח בצוללת. המחנכת שולמית אספה אותנו והסבירה לנו מה אירע, ובהמשך נקראו כל התלמידים לחצר בית הספר והתקיים טקס זיכרון.
כולנו נעצבנו. לרובנו היו אחים גדולים בבית, וכל אחד דמיין לעצמו מה המשמעות לאבד אח גדול. עבורי זה היה משהו בלתי נתפס.
שלוש שנים למדתי ב"בית־הילד", מכיתה ד' עד לסוף כיתה ו'. לקראת סוף השנה השלישית החליטו ההורים להעביר אותי לבית ספר "רציני" יותר — לגימנסיה העברית ברחביה. כמה חודשים לפני סיום שנת הלימודים נערכו מבחני קבלה. מאחר שעברתי אותם בהצלחה, נפרדתי בסוף כיתה ו' מ"בית־הילד" ובתום חופשת הקיץ, בספטמבר 1969,
התחלתי את לימודיי בכיתה ז'3 בגימנסיה.
תמונת מחזור של כיתה ד' בבית הספר "בית־הילד".
אני בשורה העליונה, שישי משמאל. עומדת משמאל – המחנכת חיותה אורן
40
