Page 39 - Preview
P. 39
39
התנאים הנלווים של משרתים ונהג צמוד. באחד מחדרי הבית שוכן בלעדית האח הצעיר שאך זה נולד, שזכה לתשומת לב מיוחדת של כל בני המשפחה.
המוזמנים בברית של ָשי ָשי. יושבים מימין לשמאל — אני, חנה רוזן, סבתא רבקה רוזן, בלה אפלבאום, אימא, סבתא שושנה (רוז) שלוש, מירי אפלבאום, הדודים נחמה ואלכס גרפינקל. עומדים מימין לשמאל: אריאל ליטוינסקי, אבא, ארנולד אפלבאום
לפעמיםהייתימלווהאתאימא,בשעהשלקחהאת ָשיָשילטיולבעגלהברחובותהשכונה. גם אני נרתמתי למשימה הזו, ומדי פעם לקחתי אותו בעצמי לגן צ'ילה, הסמוך לביתנו. הייתי בן תשע שנים בלבד, והרגשתי "גדול" מכובד האחריות שהוטלה עליי.
בית הספר "בית־הילד"
התחלתי ללמוד בכיתה ד' בבית הספר "בית־הילד". המחנכת הייתה חיותה אורן, בת קיבוץ מעלה החמישה ולוחמת פלמ"ח בעברה.
המעבר מכיתה בת שישה ילדים בלאגוס, לכיתה ענקית בת 38 תלמידים היה לא פשוט, בלשון המעטה. בחברה המצומצמת של הילדים בלאגוס, היה לי מעמד מיוחד מתוקף היותי בנו של השגריר. בכיתה הגדולה של "בית־הילד", הלכתי לאיבוד, ולקח לי זמן עד
שקניתי לי חברים חדשים. את המחנכת חיותה הערצתי. זכורים לי לטובה טיולים לקיבוץ שלה, קריית ענבים,
וסיפורים שלה על היותה לוחמת בפלמ"ח במלחמת העצמאות. בימי האביב הייתה מוציאה אותנו מחוץ לכותלי הכיתה ועורכת לנו שיעור בשדה שסביב בית הספר, בין עצי הזית שהקיפו אותו. היו אלו ימים מיוחדים מאוד. היא הטביעה בנו את ההתעניינות בטבע ובנוף שמסביבנו, בפרחי השדה, בחיפושיות ובזוחלים. בזכותה המושג "מולדת" הוא עבורי לא רק ספר לימוד או מפה על קיר הכיתה, אלא משהו הרבה יותר מוחשי: אדמה ושדות,
פרחים ומחטי אורן, אתרי קרבות ושמות הנופלים החקוקים באבן. בית הספר היה מבנה דו־קומתי, ששימש בית ספר ערבי לפני 1948 בשם עומריה. יום
אחד, בהיותי בחצר, במהלך אחת ההפסקות, נופץ אחד החלונות בקומה השנייה, ואחד
