Page 49 - Preview
P. 49
49
ניגשתי אליה. היא ניצבה ליד הארון שבכניסה, כשבידה מעטפה גדולה ומצהיבה. "מה זה?" שאלתי. "פתח ותראה", השיבה. לקחתי את המעטפה והוצאתי את תוכנה. לרגע היה נדמה לי שהתגלה בפניי "אוצר
עלי־באבא" קטן. היו בידיי שלוש חוברות ישנות ומצהיבות של העיתון 'התעופה בימינו' מהחודשים ספטמבר 1947 עד פברואר 1948, גיליון מס' 4 (!) של בטאון חיל־האוויר ועוד כרטיסים שונים שעל אחד מהם נרשם "הגב' שלוש — יו"ר נ.ח.ת.". על אחד הגזירים המצהיבים הופיעה תמונתה של סבתא חותכת סרט בחנוכת: "...מועדון של קלוב התעופה
וספריה ע"ש הטייס דניאל בוקשטיין ז"ל". הבנתי שאני מחזיק בידיי פרק היסטוריה של ראשית התעופה בארצנו, שסבתא שלי
קשורה אליו. "מה היה חלקך בכל האירועים האלו?" שאלתי בתמיהה.
הבטאון הראשון שלי
התיישבנו בסלון וסבתא התחילה לספר את סיפורה האישי בתור חובבת תעופה: "באחד הימים של שנת 1946 פגשתי באקראי את יו"ר הסוכנות שהטיל עליי משימה חשובה — לסייע ברכישת אווירון. עד אותה עת עסקתי בנושאים חברתיים, תמהתי — מה לי ולרכש אווירונים? החלטתי לקיים מסיבת תה בביתי אליה הזמנתי 30 נשים, כדי להתייעץ איתן, ולרתום אותן לפעולה. בפניהן הצגתי את תוכניתי — לייסד מועדון תעופה בשם נ.ח.ת. — נשים חובבות תעופה, כדי לאסוף כספים לרכישת אווירונים. הטיעון המשכנע היה: אווירונים אלו יסייעו להביא את הבנים שנפצעו בנגב במהירות המקסימלית לבתי החולים שבמרכז. כל אישה התבקשה לשלם דמי חברות בסך לירה ישראלית אחת. הנשים נענו
בהתלהבות ואני נבחרתי להיות היו"ר של הארגון". מסיבות התה של סבתא המשיכו במשך שישה שבועות, בתדירות של פעמיים בשבוע.
בכל פעם הזמינה 30 נשים שגוייסו להיות חברות בנ.ח.ת. וחלקן אף העתיקו את מודל המפגשים לגיוס חברות נוספות. די מהר נצברו בקופת המועדון 2,600 לירות אשר שימשו
