Page 47 - Preview
P. 47
47
יום הולדת 3 ל ָשי ָשי — המטבח בשנת 1968
בדירה הקטנה שלנו לא הייתה פינת אוכל, וכל אימת שהזדמנו לביתנו אורחים, היינו יושבים איתם לארוחה במטבח הקטן. בימי החורף, בשעה של הפסקות חשמל, היינו מתקבצים במטבח, מדליקים זוג נרות בפמוטי השבת, יושבים ומעבירים את הזמן עד שהחשמל היה
חוזר. המטבח שימש גם בתור אזור גיהוץ. לאימא הייתה מעגליית גיהוץ, שהיינו קוראים לה
"מענגל". בשגרה, נשמר המענגל במרפסת המטבח, וכשהיה צריך להשתמש בו, היה מוצב במטבח, לצידו ערמת סדינים ומפות. אימא הייתה משתמשת במענגל לגהץ אותם. זו הייתה מלאכה שתמיד שמחתי לעזור לה בביצועה.
הרכבת החשמלית מתוצרת Märklin הייתה, ללא ספק, "קודש־הקודשים" הטכנולוגי של ילדותי. היא הגיעה לביתנו בסט בסיסי שכלל קטר שחור קטן, מספר קרונות משא, פסים וטרנספורמטור — מתנה שיואבי קיבל מדודה רותי ודוד אוסקר. עם השנים הורחבה הרכבת ונוספו לה עוד חלקים: גשרים, פסים מסוגים שונים, קטרים, קרונות נוסעים וכיו"ב. יואבי הדריך אותי איך להרכיב את הפסים ליצירת מסלול סגור, ואיך לחבר את חוטי החשמל (אדום, ירוק, צהוב). היינו מריצים את הרכבת על גבי הפסים, מאיצים ומקטינים את מהירותה באמצעות כפתור אדום שהיה על הטרנספורמטור. לימים קיבלנו קטר גדול יותר, שלא רק שהיה לו גם קרון פחם צמוד, אלא הייתה לו גם יכולת להוציא עשן. היינו מזליפים כמה טיפות של נוזל מיוחד לתוך הארובה, וכשהיה יוצא העשן ממנה — הייתה זו חגיגה של ממש. בלילה, היינו מפעילים את הרכבת ומתבוננים בפנסים הלבנים של הקטר, המושך את שרשרת הקרונות במעגלים סביב החדר. אחד מקרונות הנוסעים היה מיוחד מאוד — היו לו זוג אורות אדומים בצידו האחורי, ולכן הוא תמיד היה הקרון האחרון ברכבת. בעת שהייתי בהולנד בחופשת הקיץ של שנת 1970, עליה אספר בהמשך, רכשה לי
רכבת ה־Märklin
