Page 15 - Demo
P. 15
רגעִ מצמרר ומיוחד. איבדתי תחושה של זמן, הרגשתי שאני נמצאת במקום עִליון, למרות שהרגליים שלי עִל הקרקעִ.
אחרי החתונה, ייחלתי לילד או לילדה. מי שבא/ה, ברוך/ה הבא/ה. החודשים חלפו, ולא הצלחתי להיכנס להיריון.
רופא הנשים אבחן שיש לי שחלות פוליציסטיות. הועִברתי למרפאת פוריות, ושם החל תהליך של מעִקב אחר זקיקים, כדורי ביוץ. חיכיתי כל הזמן לבשורה: ״בתאל,
הבטא תקין, אני מאחלת לך מזל טוב.״ לאורך כל הדרך, הייתה בי אמונה. תחושה פנימית
שההיריון יגיעִ, ושהדברים הטובים ביותר כרוכים בקשיים. ככל שהאמנתי באלוהים, כך התקרבתי אליו יותר ויותר. ביקשתי בכל מאודי שיגשים את החלום שלי.
ואז זה קרה. שלחתי את בעִלי לקנות עִרכות לבדיקת היריון. ״תקנה כמה שיותר בדיקות,״ אמרתי לו. אני עִושה בדיקה ועִוד בדיקה ועִוד בדיקה, וכולן מאשרות
את העִובדה שאני בהיריון. כל כך שמחתי, הייתי מאושרת, נשאתי את עִיניי לבורא
עִולם ואמרתי לו תודה. כי תמיד חשוב להודות. שמרתי עִל ההיריון הזה מכל משמר.
בשבועִ 26, תוך כדי הקורס ללימודי הוראה במכללת גורדון בחיפה, התחלתי לשים לב שאני לא מרגישה תנועִות עִובר. המתנתי להפסקה והתקשרתי למוקד האחיות בסעִרת רגשות. ״שלום,״ אמרתי נסעִרת, ״שמי בת אל, אני בשבועִ
26, ואני לא מרגישה תנועִות עִובר.״ 14
