Page 17 - Demo
P. 17
אימא שלי ישנה איתי במיטה וחיבקה אותי חזק במשך כל האשפוז. חשבתי לעִצמי שלפעִמים אני לא מעִריכה אותה מספיק. אני כבר די גדולה, בת 21, בטח שלא ילדה קטנה, והיא לא עִוזבת אותי, אפילו לא לרגעִ אחד. נשארת צמודה
וקרובה, דואגת ומטפלת. אחרי השחרור מבית החולים, ובמהלך כל ההיריון, אני
במסלול של אשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים. עִלו חששות רבים. התקצרות צוואר הרחם, רעִלת היריון, לחץ דם גבוה ועִוד. רק בדיעִבד התברר שהכול היה תקין, למעִט דבר אחד, שאף רופא לא חשב עִליו במשך כל ההיריון שלי. נשלחתי לבדיקות נוספות והועִברתי לטיפול היריון תחת סיכון. זו הייתה הנקודה שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך לעִבוד, וכדי שההיריון יסתיים באופן תקין ובריא, אני חייבת לנוח בבית בשמירת היריון, והכול למעִן הגשמת משאלת
ליבי, הבאת ילד לעִולם. הצלחתי להגיעִ לשבועִ 36, ובאנחת רווחה אמרתי
לעִצמי: ״קדימה, את לקראת חודש תשיעִי, רק עִוד קצת.״ יום אחד התעִוררתי, ושמתי לב שנוזל לי דם שחור מהאף.
לא הבנתי מה זה. רופא אא״ג בדק אותי באמצעִות החדרת מצלמה זעִירה.
הוא קבעִ שהכול תקין, ושמדובר בדם שנקרש. רק בהמשך גיליתי שזה לא היה עִניין של מה בכך.
יומיים אל תוך שבועִ 36, הגעִתי למיון בבית החולים בגלל האטה בתנועִות עִובר. פחדתי. לא הבנתי מה קורה או מה הולך לקרות מכאן. הרי רק עִכשיו השתחררתי מבית החולים, והכול היה תקין! חשבתי שאני מדמיינת או שמשהו
לא בסדר איתי. 16
