Page 52 - Demo
P. 52
זה אף פעִם לא קרה לי. כשאליה הקטן שלי פותח את הדלת, אני מתעִוררת
בבהלה. אחותי בדיוק הגיעִה עִם הרכב וצפרה בחוץ, צפרה וצפרה, ולא הפסיקה.
אליה רץ אליה, ואני רצה אחריו. אני זוכרת שראיתי את ִעִי ָל ִאי מרחוק. חשבתי שהוא
מטפס עִל השעִר. ניסיתי לעִצור אותו. ״ ִעִי ָל ִאי, מה אתה עִושה? תיכנס הביתה!״ זה כבר היה מאוחר מדי. הוא לא עִונה לי.
אני מתקרבת אליו. העִיניים שלו... הן עִצומות לגמרי. הידיים שלו אוחזות בסורגים, אבל הראש תקועִ באמצעִ.
אני מוציאה לו את הידיים ואת הראש, ומחזיקה אותו. אני רצה איתו לכיוון הבית ושוטפת לו את הפה והפנים במים. הייתי בטוחה שהוא התעִלף.
הוא לא מגיב. זה באמת קורה עִכשיו? השעִר הזה אצלנו בבית כמעִט שלושים שנה! אני וכל האחים שלי גדלנו כאן. זה שעִר תקני ובטוח, שנמצא בכל כך הרבה בתים. איך
זה יכול להיות? ״תתקשרי לאמבולנס.״ אני צועִקת לאחותי, תוך כדי
ההלם. רק אחר כך אחותי תספר לי שהייתה אמורה להגיעִ אלינו
כמה דקות קודם, אבל משהו גרם לה להפעִיל מכונת כביסה בשבת, דבר שלא עִשתה מעִולם עִד לאותו היום!
51
אולי אז ִעִי ָל ִאי היה נשאר בחיים?
