Page 66 - Demo
P. 66
דם מדמי, איך אוכל לחיות בלעִדיו? האם אני אגואיסטית שחושבת רק עִל עִצמי?
חשבתם פעִם אילו חיים טובים יש שם למעִלה? וכאן, למטה, באיזה עִולם הזוי אנחנו חיים! מה בכלל התכלית שלנו כאן?
ה־13.10 הוא היום בו ציינו חודש ימים לפרידה מ ִעִי ָל ִאי. זה גם התאריך שמציין 26 שנות נישואים להורים שלי.
״במקום לחגוג, אנחנו עִושים אזכרה לנכד שלנו.״ אימא שלי אמרה לאבא שלי. זה שבר לי את הלב כששמעִתי את זה. הגעִנו לאזכרה בבית כנסת. היו למעִלה מ־100 אנשים. זה היה מעִמד מרגש, כמו מסיבה. אליה לבוש בבגדים חגיגיים, אבל לצעִרי הגעִנו לאזכרה, ובליבי אני אומרת: הלוואי והיינו עִושים מסיבת הודיה. רק בימים האלה אני מתחילה
לעִכל את מה שקרה, והמציאות היא כמו כאפה לפנים. ב־14.10 דביר ואני התעִוררנו לעִוד בוקר, בוקר של גילוי מצבה. זה היה טקס קשה מאוד. הגעִנו לבית העִלמין. דביר הקריא את המכתב שהגננת כתבה לו. תוך כדי, נזכרנו כמה ִעִי ָל ִאי אהב את הגננת שלו, כמה הוא שמח שאמרה לו מילים
טובות. אני צופה בכולם. בוכים, לא מעִכלים, שבורים. אני
מרגישה שאולי אני נמצאת בחלום, שאולי עִוד רגעִ אתעִורר. אני מחבקת את המצבה, יושבת עִל הרצפה ומבקשת ממנו לקום. אני מתחננת לאלוהים שיעִשה נס ויחזיר אותו לחיים.
דביר הוא היחיד שהבין אותי, הוא היחיד שחווה את אותם הרגשות שאני חוויתי. הרגשנו שאנחנו אבודים, שאין מוצא לסבל הזה.
65
