Page 65 - Demo
P. 65
ִעִי ָל ִאי, אתה החיים שלי, אתה כל עִולמי. אני מתפללת לבורא עִולם לגאולה ולתחיית המתים, שתחזור אליי. אני אימא שלך. אני לא יכולה לחיות בלעִדיך. לא יכולה!
אני אוהבת אותך, ילד בכור שלי, ילד שלימד אותי מה
זה להיות אימא, כמה אור נתת לי. הנוכחות שלך חסרה לי מאוד. תמיד הסבת לי נחת. היית כל כך אהוב.
אנחנו מתארגנים לאזכרה, אבל אני בהכחשה. אחותי שיראל מתקשרת.
״אני מלבישה את שייה, וזה מרגיש כאילו אנחנו בדרך למסיבה.״ היא אומרת לי.
אני כל כך מזדהה איתה, ״גם אני מרגישה ככה.״ הראש לא מוכן לקבל את המציאות. אנחנו הולכים לאזכרה של ִעִי ָל ִאי שלי? זה באמת קורה עִכשיו? זה מרגיש כאילו שלושה רופאים מנתחים אותי עִכשיו, אני בהכרה מלאה, בלי משככי כאבים, מרגישה הכול. איזה משכך כאבים יש לאסון כזה בכלל? איך אפשר להתמודד עִם הכאב הזה? מי מבטיח לי שהלב עִוד יתרפא? שהזמן יעִשה את שלו? איך הלב שלי יצליח בכלל להתרפא כשהבן הבכור
שלי, כל עִולמי, לא נמצא פה איתי? אני מכריחה את עִצמי לחשוב שהוא נמצא במקום טוב
יותר מהמקום שבו אני נמצאת, שטוב לו ושהוא מאושר. גם בחלומות שלי ושל כולם, הוא תמיד מחייך וצוחק. זוהר כולובצבעִלבן,כשהשכינה ׁשּוָרהעִליו.האםעִליילשמוח עִל כך שהוא במקום טוב? האם הוא שמח, ואני עִצובה? הרי, אם הבן שלי שמח, אני צריכה להיות שמחה, כי טוב לו. מצד שני, התרגלתי לחיות איתו, לגדל אותו, זה הבן שלי, זה
64
