Page 64 - Demo
P. 64
הימים עִוברים. הכול מוזר. שקט בבית. אני מכינה קופסת אוכל אחת ולא שתיים. מסדרת מיטה אחת ולא שתיים. בכלל, המיטה של ִעִי ָל ִאי ריקה בכל לילה, מחכה לילד שלא יחזור. אין מי שיבלגן את כוננית הספרים שלו, אין מי שיהפוך את המיטה שלו, אין את הרעִש הילדי והטהור שהיה כש ִעִי ָל ִאי ואליה שיחקו יחד, אין את הצחוק המתגלגל של שניהם. עִכשיו אליה משחק לבד, אוכל לבד, צופה בטלוויזיה לבד, והבית... כל כך שקט. כואב לי. אליה מתנהג אחרת, שונה מבעִבר. מהרגעִ שהוא נולד, ִעִי ָל ִאי היה לצידו, ופתאום הוא
מוצא את עִצמו לבד. הימים עִוברים בלי טעִם, בלי משמעִות, אבל אני ודביר
מוצאים את הכוחות בעִזרת המשפחה, אנחנו חייבים להיות חזקים בשביל אליה.
יום אחד מגיעִ, ואני מגלה שעִבר חודש. חודש שאני כמו רובוט. חיה בשביל אליה, אבל מתה מבפנים. חודש ימים ש ִעִי ָל ִאי לא איתי. אני בוכה, ומדברת איתו, וצועִקת לו,
ומתחננת שיחזור. ״אימא, תחזרי לישון איתי עִוד חמש דקות,״ אני מדמיינת
את השפתיים שלו לוחשות לי באוזן, וזה כל כך אמיתי, אבל רחוק.
ִעִי ָל ִאי, שנהג לחבק אותי ולנשק אותי ללא הרף... הוא איננו. אין מי שיקרא לאליה סיפור במיטה בזמן שאני מארגנת את הבית, אין מי שישחק איתו, שישמור עִליו, שיתכרבל איתו. הלב שלי שבור ומרוסק. הלב שלי כבר לא שלם. הוא
63
אף פעִם לא יהיה.
