Page 71 - Demo
P. 71
היה לי כל כך קשה ללבוש בגדים חגיגיים ולהלביש את אליה. רק רציתי שהחג יעִבור. לא הצלחתי לראות מציאות שכל המשפחה יושבת סביב שולחן חגיגי, שמחה ומאושרת,
בזמן ש ִעִי ָל ִאי שלי איננו. ושוב השאלות של אליה עִל ִעִי ָל ִאי, שאלות של געִגועִ עִז
לאח שלו. ושוב הדמעִות של כל בני המשפחה. זה היה חג שמבשר עִל תחילתה של שנה חדשה, שנה
שהתחילה בעִצב גדול. באותו יום, הרצתי בראשי את חגיגות ראש השנה בשנים
עִברו, מאז שהפכתי לאימא. זכרתי במיוחד את השנה הקודמת. ממש חייתי אותה מחדש. נזכרתי כיצד ִעִי ָל ִאי תקעִ בשופר וביקש לשמועִ את ״אדון הסליחות״. אחר כך הוא
רקד ושר יחד עִם אחיו, אליה, בצחוק גדול. השנה, עִוד לפני החג, דביר הספיק לקנות לשניהם
שופרות. באותו יום, ִעִי ָל ִאי ואליה חזרו מהגן מאושרים. הם רק חיכו לחג!
והנה, החג הגיעִ. שני השופרות מונחים עִל השולחן, אבל יש לי רק ילד אחד.
עִשרה ימים מאוחר יותר, עִרב יום הכיפורים, התארגנתי עִם הילדים ובעִלי, וצעִדנו יחד לבית כנסת. בשנה שעִברה הלבשתי אותם בבגדים זהים. מכנס דגמ״ח שחור, חולצה מכופתרת לבנה ונעִלי אדידס שחורות. ִעִי ָל ִאי התעִטף גם
בציצית. בני בכורי, הילד האהוב שלי. בשנה שעִברה טיילנו בכל העִיר, והילדים כל כך נהנו.
עִצרנו בגן שעִשועִים ו ִעִי ָל ִאי שיחק עִם חברו הטוב אימרי, ועִם אליה הקטן.
70
