Page 72 - Demo
P. 72
יום למחרת התעִוררנו, האכלתי את הילדים ארוחת בוקר וארוחת צהריים וניגשנו לבית כנסת, כשהילדים שמחים ומאושרים עִד צאת החג.
והשנה? אנחנו עִם אליה לבד. לא הלבשתי אותו, פשוט כי לא הצלחתי. לא התלבשתי, כי לא ראיתי צורך בלבוש חגיגי כשהבן
הבכור שלי לא איתי. השנה בחרתי שלא להגיעִ לבית כנסת. השנה בעִלי דביר
צעִד לבית כנסת לבד. כשחזר, החלטנו לצאת לסיבוב קצר בטיילת שמול הבית.
יצאנו עִם אליה ועִם הבימבה הלבנה שלו. פתאום, משום מקום, הוא נשא עִיניים לשמיים.
״אני רוצה את ִעִי ָל ִאי, אני רוצה את ִעִי ָל ִאי,״ הוא צעִק ובכה.
לא הצלחנו להרגיעִ אותו. ״אני יודעִת שאתה מתגעִגעִ ל ִעִי ָל ִאי, גם אימא מאוד
מתגעִגעִת, אבל הוא תמיד שומר עִליך והוא תמיד בלב שלך.״ ״ ִעִי ָל ִאי, בוא. ִעִי ָל ִאי, בוא.״ הוא צרח עִוד יותר חזק
לשמיים. הרמתי אותו, תוך כדי שאני בוכה. חיבקתי אותו כל כך
חזק. ״בוא נעִשה ל ִעִי ָל ִאי שלום בשמיים, הוא שומר עִלינו והוא בלב שלנו.״
הוא התרצה. נופפנו לו יחד לשלום בבכי. לאט לאט, הוא נרגעִ. בעִלי דביר ואבא שלי ניסו להסיח את דעִתו. הוא נסעִ עִל הבימבה בטיילת. מדי פעִם העִיניים שלו
71
מביטות לשמיים.
