Page 86 - Demo
P. 86
שאלוהים בחר שיהיו לי. ואני מנסה לקבל את הכול באהבה, את הטוב ואת הרעִ.
כיהריכרגעִ ִעִיָלִאילאיחזורלעִולםהזה.אנחנוניפגשרק בעִולם הבא. אבל בהווה, יש לי עִוד ילד קטן שאני אוהבת אהבת נפש וצריכה לדאוג לו. כי גם הוא הבן שלי. ואת
שניהם אני אוהבת. גם בזיכרונות, כשאני לוקחת את אליה שלי לגן שעִשועִים,
אנימדמיינתאת ִעִיָלִאירץבגןשעִשועִיםגםהוא.הרילקחתי אותם לכל מקום יחד. והדמעִות... הן זולגות מעִצמן. מותר לי לבכות! אני בוכה ומחבקת את אליה, וזה הכוח שלי,
הילד הקטן שלי. תוך כדי שאני משחקת עִם אליה בגן שעִשועִים ומנדנדת
אותו בנדנדה, הוא אומר לי: ״אימא, איפה ִעִי ָל ִאי שיתנדנד איתי?״
ִעִי ָל ִאי חסר לו. אני מרגישה אותו. אבל אני תמיד דואגת להגיד לו: ״אליה, אימא ואבא פה בשבילך ואנחנו אוהבים אותך מאוד!״
החיים הופכים להיות לא פשוטים, וכמו שרבקה הפסיכולוגית אומרת לנו תמיד: ״יהיה בסדר, אבל בסדר אחר.״
ב־27.10.2024 אליה חוזר לגן אחרי חופשת סוכות. הוא מתעִורר בבוקר, מצחצח שיניים, חובש כיפה ולובש ציצית. אני שואלת אותו מה ירצה לאכול, ובפעִם הראשונה הוא עִונה לי שהוא רוצה טונה, תפוח ומלפפון. אני מכינה.
קופסת אוכל אחת. לא שתיים. לפני שאנחנו יוצאים לגן, אליה שואל: ״איפה ִעִי ָל ִאי?
85
שיבוא גם לגן!״
