Page 88 - Demo
P. 88
הגדול, ואסור שהוא יאבד גם אימא. אז אני פה בשבילו וחיה למעִנו ומתפללת לאל שישמור לי עִליו בריא ושלם עִד 120! אני מתפללת לאל שיקח ממני את הצעִר הזה. כולי תקווה
שנזכה לראות את תחיית המתים, ואז אפגוש את ִעִי ָל ִאי, כי זה כל מה שנשאר לי להיאחז בו. כל העִולם הזה בשיגעִון
אחד גדול, ואנו זקוקים לכך שתבוא עִלינו הגאולה. ולכם, אנשים טובים שקוראים כעִת את הספר, בקשה לי אליכם: היו טובים יותר! היו סבלניים יותר כלפי ילדכם
וכלפי הסובבים אתכם, כי אי אפשר לדעִת מה יהיה מחר!
לפעִמים אני מרגישה נקיפות מצפון עִל כך שהייתי חסרת סבלנות לבנים שלי אחרי יום עִבודה ארוך, או שהייתי קצרה איתם כי רציתי שילכו לישון. היו הרבה ימים טובים, אבל
היו גם ימים פחות טובים, כי ילדים זקוקים לגבולות. אני רוצה לומר לכם משהו נוסף: שפטו את האחרים תמיד לכף זכות, היו שמחים, היו מאושרים. אי אפשר לדעִת מה יוליד יום. אני קוראת לכם להשתדל בכל מאודכם להיות
הגרסה הטובה ביותר של עִצמכם! כיום אני מרגישה שאני הגרסה הטובה ביותר של עִצמי,
כירקאחרישמאבדים–מעִריכים.״ַרק ֲאֶׁשר ָאַבד ִלי– ִקְנָיִני ָל ַעַד״ – כך כתבה רחל המשוררת בשיר ״מתי״.
אעִשה הכול כדי ש ִעִי ָל ִאי יחזור אליי, ולו רק לחיבוק נוסף או לנשיקה קטנה. אני רק רוצה לשמועִ את קולו שוב. רק רוצה להגיד לו כמה אני אוהבת אותו, כמה אני שמחה שהוא
הבן שלי – כמו שהייתי אומרת לו בכל לילה לפני השינה. ולמרות כל זה, אני נאחזת בחיים. הבכי אינו פוסק. כמו
שהגשם שוטף את הרחוב, הבכי שוטף לי את הפנים. 87
