Page 87 - Demo
P. 87
אנחנו עִונים לו ש ִעִי ָל ִאי בשמיים ושאפשר להגיד לו בוקר טוב דרך נר הזיכרון שדלוק עִל השיש במטבח.
אני מרימה את אליה בעִיניים דומעִות, והוא אומר ל ִעִי ָל ִאי דרך נר הזיכרון: ״בוקר טוב, ִעִי ָל ִאי. אני אוהב אותך!״
הלב נקרעִ לחתיכות קטנות. זאת ממש הרגשה של ניתוח לב פתוח בלי הרדמה. אין תרופה לכאב כזה, אין אפילו משכך כאבים לדבר כזה. הדבר היחידי שנותן לי כוח הוא אליה שלי ובעִלי דביר שמחזק אותי ללא הפסקה. וכמובן,
המשפחה שעִוטפת אותי. עִרב אחד אחותי שיראל מתקשרת אליי ואומרת לי שהיא
מרגישה ש ִעִי ָל ִאי כאן, בימי השגרה, כאילו כלום לא קרה, ואז, כשנופל לה האסימון, והיא צופה בתמונות ובסרטונים שלו, היא מבינה שהוא לא איתנו.
אמרתי לה שזה מה שאני מרגישה, יום יום, שעִה שעִה, שזה הקושי של כולנו. אמרתי לה גם שנצליח להתגבר, שבמשאלת הלב שלי אני מדמיינת אותו שב אלינו.
חשבתי לעִצמי איזו אימא ִעִי ָל ִאי היה רוצה שאמשיך להיות, אבל... הניסיון לשכנעִ את עִצמי להמשיך הלאה הוא קשה מנשוא. איך אוכל להיות מאושרת כשהוא לא פה איתי? אימא אוהבת את כל בניה, אבל בן בכור או בת בכורה הם
דבר מיוחד. וכך הרגשתי. ִעִי ָל ִאי הוא זה שלימד אותי מה זה
להיות אימא ועִד כמה יכול הלב להכיל. כש ִעִי ָל ִאי נלקח ממני, שאלתי את עִצמי בלי הפסקה: מה
המשמעִות של להיות אימא? האם עִליי לעִלות ל ִעִי ָל ִאי שלי או להישאר פה עִם אליה?
זאת דילמה, אבל אני בוחרת להישאר עִם אליה, כי אימא צריכה לשמור עִל כל הילדים שלה. אליה איבד את אחיו 86
