Page 16 - Riot!
P. 16
Drone Bomb Me / ANHONI (2016) מאת: דודו מציוינים
והריקוד החושני מתנגשות עם הדמעות ששוטפות את פניה.
השיר נפתח במילה "אהוב", ומיד בבקשה – "תנחית עליי פצצה מרחפן". על המשפט הראשון בלבול – למה לפנות לרוצח שלך כאהוב? ואז מגיעה התפייטות של הילדה על האופן שבו היא רוצה שהאהוב יהרוג אותה – יש כאן שימוש בפורמט של שיר תשוקה, רק במקום להתפייט על כל הדברים שהיא רוצה שאהובה יעשה במיטה, היא מתארת סצנות אלימות וגרפיות להחריד. בהמשך היא שרה "אני לא כזאת תמימה... גם לי יש חלק באשמה". אלה לא משפטים כנים, הרי מדובר בילדה בת 9. אלה משפטי ה"פיתוי" שלה למפציץ, הדהודים למשפטים שהוא ודאי אומר לעצמו כדי להצדיק את מעשיו. והם הגיוניים כמו ילדה בת 9 ששרה: "בחר בי הלילה".
גיבורת השיר שקופה לעולם. היא אפילו לא חלק מהסטטיסטיקה, כי אף אחד לא סופר כמה ילדים נותרו חסרי משפחה בהפצצות. רק המתים נספרים. כך שאפילו הקריאה שלה שיהרגו אותה היא תביעה להכיר בקיומה האנושי, כי כך לפחות אולי יספרו אותה – מילולית ומטאפורית.
אנחנו אמורים להרגיש אי נחת מהשיר הזה. כי זה לא הגיוני שילדה תדבר ככה. כי זה לא הגיוני שילדה תייחל למותה ובכזאת תשוקה. אבל מלחמה היא דבר לא הגיוני. ואין דבר כזה פגיעה "כירורגית". בסופה של כל פצצה יש אנשים בשר ודם חפים מפשע שנהרגים. תמיד. וכשאנחנו מדחיקים אותם, כשאנחנו שולחים עוד ועוד כלים שיהרגו אותם מרחוק עבורנו - אנחנו מנרמלים את הזוועה. אנחנו מאבדים את האנושיות שלהם - ושלנו.
"אהוב, תנחית עליי פצצה מרחפן / תפציץ אותי מההרים לעבר הים / תפגיז אותי מצלע ההר / תעיף לי את הראש / פוצץ את קרבי הבדולח שלי / והנח אותי בארגמן על הדשא".
אחד הדברים הכי בלתי נתפסים עבורנו במתקפה המחרידה של 7 באוקטובר היה הפרונטליות שלה. איך אנשים יכולים לעמוד מול ילדים, נשים, קשישים, אפילו בעלי חיים – אנשים חפים מפשע – איך הם מסוגלים להישיר לעברם מבט ולרצוח אותם. איפה החמלה והרחמים? איפה האנושיות שלהם?
במובן מסוים התרגלנו לכך שמלחמות מנוהלות בזירות קרב רחוקות, בין חיילים ולוחמים, או באמצעים "כירורגיים" – מטוסים, רחפנים, טילים ושאר אמצעי לחימה שמרחיקים בין התוקף למטרה. אבל יש סכנה בריחוק הזה – כי הוא גם מרחיק מהיורה את הקורבנות שהוא גובה. הוא מאפשר לו להדחיק אותם, להתעלם מהם, לא להסתכל להם בעיניים ולהכיר במה שהוא לקח.
את זה בדיוק מנסה אנהוני לשבור בשיר הזה. בריאיון ל-BBC היא הסבירה שכתבה את השיר "כשיר אהבה מנקודת מבטה של ילדה בת 9 מאפגניסטן, שכל משפחתה נהרגה מפצצות של רחפנים. היא מביטה בשמיים, ופשוט מייחלת שהרחפנים כבר יהרגו גם אותה".
הבחירה לכתוב שיר אהבה מפיה של ילדה בת 9 למפציץ נעלם היא מוזרה, לא הגיונית, אפילו סוטה. השיר מלא בצרימות וסתירות, שאמורות לעצור את המאזין ולגרום לו לחשוב מחדש על כל הסיטואציה.
גם הקליפ היפהפה שנלווה לשיר ממשיך באותן סתירות וצרימות – נעמי קמפבל רוקדת בתחתונים אבל לראשה כתר הקוצים של ישו, מילות ה"פיתוי"
