Page 4 - Riot!

"נא להקפיד על השקט, נא לא לסטות מהדרך, נא לא לדמם על השטיח, נא לא למות על הדשא"
את המילים האלה שר זאב טנא, והן מבטאות היטב סנטימנט ציבורי רחב מדי בזמן המלחמה: אל תדברו פוליטיקה, אל תצביעו על הקשר בין מדיניות נפשעת וכושלת למתקפה האיומה, אל תצאו להפגין כי זה משחק לידי אויבינו, ותסבלו בשקט כדי לא להחליש את העם.
אסור שזה יקרה.
"אז תפסיק לדבר על מלחמה, כי אתה יודע שכבר שמענו על כל זה", רושפת שינייד אוקונור. ובמקום לסתום את הפה ולתת לתותחים לרעום, היא מזכירה שיש לכולנו כוח בידיים: "למה שלא תצא החוצה ותעשה משהו מועיל?".
חלק מאיתנו יוצאים לרחובות להפגין. חלק מתנדבים בעוטף, עם משפחות החטופים, עם קורבנות המתקפה. חלק יכולים לתרום כסף. חלק תומכים רק בסביבתם הקרובה. ויש כאלה שלא מסוגלים מרוב האימה לעשות דבר מלבד לכאוב בביתם. וגם זה בסדר. שגרת מלחמה היא זוועה. לא חונכנו מה לעשות כשהשמיים נופלים. אז כל אחד ואחת עושים כפי יכולתם/ן.
אבל, מזכירים לנו הטרובדורים והטרובדריות של ימינו – היכולת הזו גדולה מכפי שנדמה לנו. נגד כוחות גדולים כמו המדינה, האויב, היקום, הפטריארכיה ומה לא – קל לאבד תקווה ולחשוב שאנחנו חסרות וחסרי אונים. אבל זה לא נכון. כי מלחמות לא באות לקיצן בגלל מנהיגים. לאלה, ובייחוד בימינו, יש לרוב דווקא אינטרס ללבות את הלהבות. מלחמות מגיעות לקיצן בגלל לחץ ציבורי. בגלל האנשים הקטנים שלא מוותרים ומשמיעים את קולם, רם וברור, נגד האלימות, נגד שפיכות הדמים, ובעד פתרון דיפלומטי.
הפנזין הזה נולד מתוך פינה שייסדנו בקבוצת ריוט! בפייסבוק בזמן המלחמה. כשלא היו לנו כוחות נפשיים לכלום, ובפרט לא למוזיקה חדשה, שנשמעה מנותקת מהיומיום החדש שנכפה עלינו – חשבנו שיהיה נכון לחזור לאמנים האהובים עלינו, כאלה שחוו על בשרם מלחמות, אובדן וכאב, וסיפרו עליהם כדי לחזק אותנו, כדי להזכיר לנו שהחיים חייבים להימשך, שזה בידיים שלנו להמשיך אותם, ושלא משנה מה – אסור לנו לאבד את האנושיות שלנו, החמלה שלנו והקשב שלנו לזולת.