Page 6 - Riot!
P. 6
War Child /The Cranberries (1996) מאת: ניצן פינקו
מי יציל את ילדי המלחמה, יקירי? מי מחזיק במפתחות?... בזמני מלחמה כולנו המפסידים, אין ניצחון״
טריטוריאלית – מבינים שאין דבר כזה ניצחון במלחמה.
מי מנצח עכשיו במלחמה בעזה? אם אני אראה עוד פעם "אנחנו ננצח" על אוטובוס או על קרטון ביצים - אני אשבור משהו. כי אף אחד לא יכול לנצח. כשרואים את ההרס בעזה ואת השבר העמוק אצלנו מבינים – כמו ששרה דולורס – שכולנו מפסידים. כבר הפסדנו כל כך הרבה, ואנחנו רק ממשיכים להפסיד.
"כשיש לך רגשות עזים לגבי נושא מסוים, והוא ממש מפריע לך - תדעי שיש עוד צעירים שיחשבו כמוך, ואפשר לעשות משהו בנדון", אמרה או'ריורדין בעבר ל-NME. אבל בשביל זה, היא הבהירה, "קודם עליך להיות במודעות למצב".
בסופו של דבר, הסכסוך הבריטי-אירי נפתר וגם המלחמה ביוגוסלביה לשעבר נגמרה. שנים על גבי שנים של אלימות הגיעו לסופן בהסכמים, ולא בכיבושים. אולי גם אצלנו זה יקרה. הקרנבריז הם תזכורת לכך שבאזורי האסון הגדולים ביותר צומחות היצירות אוהבות האדם הגדולות ביותר. זה לקח כל כך הרבה זמן ומאמץ אבל זה קרה. ובינתיים אנחנו ממשיכים לטמון את הזרעים.
סולנית הלהקה דולורס או׳ריאורדן נולדה באירלנד בראשית שנות השבעים, ושנות ההתבגרות שלה היו בצל הסכסוך האירי-בריטי העקוב מדם. אבל את "war child" היא כתבה דווקא בעקבות מלחמת האזרחים שקרעה את יוגוסלביה באמצע שנות התשעים, והאסון ההומינטרי שהתהווה בבוסניה בעקבותיה.
ובכל זאת השיר עצמו לא נוגע באסון כזה או אחר, אלא בכל הילדות והילדים שנפלו "קורבנות של גאווה פוליטית". בהיותה בעצמה ילדה שלא שמרו עליה, היא בוכה וזועקת בשביל כולן וכולם – גם מי שהם כבר מבוגרים אבל גדלו, כמותה, בצל של מלחמה.
בשיר מתארת דולורס פגישה מקרית שהיתה לה בניו יורק עם חסר בית, שמתגלה כחייל לשעבר שלחם במלחמת וייטנאם. בניגוד לרוב האנשים, דולורס לא רק מבחינה בדר הרחוב, היא גם עוצרת ומדברת איתו, כי העין שלה חומלת. היא לא רק רואה את אלו שאף אחד לא רוצה לראות, היא גם מכירה בסבל שלהם.
הבחירה של או׳ריוארדין לערער על היחס האוטומטי שלנו לדרי רחוב מתקשרת גם לביקורת שלה על היחס האוטומטי שלנו למלחמות כרע הכרחי. האם זו באמת הברירה היחידה? האם אי פעם ניסינו באמת צורת חשיבה שבה מלחמה היא לא אופציה? כשממקדים את המחשבה בילדים הנפגעים ולא בחמדנות
