Page 94 - Demo
P. 94
המשותף ולא את המפריד ואת המפלג. הגוף לעומתה הוא בעל קצה וגבול היוצר את החלקיות והפירוד. לכן הרכיב ה'אוהב' שיש באדם הוא החלק האלוקי שבו. לנשמה אכפת מהאחר, ואילו הגוף רק סובב סביב עצמו כל העת. במשל העבד ובן החורין הגוף הוא העבד, מכיוון שהוא תמיד מקבל (זו תכונתו של המצומצם והאנוכי), ואילו הנשמה היא בת חורין מפני שהיא
מעניקה ונותנת (מתוך אהבה).
כאן ראוי להביט במושג אהבה כמו שהייתי רוצה לנתח אותו - 'אהבה שאינה עצמית'. הגישה הרווחת כלפי המושג 'אוהב' היא הרגשה אישית שלי כלפי משהו. הווה אומר שאני קודם כול מביע את ההתעוררות הפנימית שלי
כלפיו. אני אוהב גלידה, אני אוהב אקשן ואני אוהב את הקיץ.
האהבההִנשמתיתשמתעוררתבעבדה'היאהפוכה,כיהיאקודםכולרואה את ערך היחד. ומאחר שערך זה כה נשגב, הוא מסתדר היטב בתוך האישיות שבנתה לעצמה את הכלי להכיל את האלוקות בתוכה. מכאן שעצם המפגש עם הצלם שבתוכו, עושה את האדם גדול ואוהב הרבה יותר ומבעיר בו להבה
של התחברות והצטרפות.
אי אפשר לאהוב בלי אהוב! הקשר והצורך בחיבור הוא חזק כל כך, כי הגודל המחבר שעולה מתוך ערך ומהות ולא מנטייה ומתאווה הוא האור המאיר את פנימיותך והוא האהבה האמיתית. לכן האהבה הנשמתית משחררת את הכול ומפריחה הכול במציאות ובעולמות העליונים, ואילו התאווה החומרית
משעבדת את האדם נגד רצונו ותובנתו.
זהו סוד השעבוד השאפתני - הוא היפוך של השעבודים התאוותניים, שרק מחלישים את כוח האדם ומרסקים אותו. הוא מרבה אהבה ורצון חיים ושואף מעלה מעלה - "אהבתי את אדוני"!
92 שיעור מס' 5 ֶה ּאּרה
