Page 13 - במחנה ינואר 2019
P. 13
כחוויה
הגעגוע לא מרפה
אני בכיינית ורגישה וכל סיפור קטן נוגע לי ללב וממשיך איתי שבועות אחרי. אשכרה חזרתי לחיים שלי, קשה לי ואני מפגינה חוזק שלא
ידעתי שיש לי", היא אומרת. "באופן הכי הזוי בעולם, הטרגיות של האירוע
איכשהו מנחמת אותי - שזה לא מקרה שקרה בזמן מבצע או מלחמה שיש את הלחץ. הוא לא ציפה לזה והוא לא חשב שבאותו הרגע ששום דבר יכול לקרות לו. הוא לא סבל, הוא לא פחד. בכל רגע ב-20 השנה שהיו לו הוא נהנה וניצל את החיים ובאמת אהב את החיים שלו. גם עד הרגעים האחרונים הוא לא חשב
שמשהו יכול לקרות לו בצבא".
"אף פעם לא חשבתי שאני בחורה חזקה, אני בוכה מסרטים מצויירים. אני בכיינית ורגישה וכל סיפור קטן נוגע לי ללב וממשיך איתי שבועות אחרי. אשכרה חזרתי לחיים שלי, קשה לי ואני מפגינה חוזק שלא ידעתי שיש לי" צילום: זהר שושני
'שום דבר לא ישתנה ולא יקרה כלום'. הייתי כותבת לו שאני מפחדת כשהוא היה בצבא, והוא היה כותב לי 'כשאת יוצאת למסיבות זה
יותר מפחיד'. כתבתי לו 'אף אחד לא יכול לירות בי במסיבה', והוא אמר 'גם אף אחד לא יכול
לירות בי'".
פתאום - גיוס
שלושה שבועות לאחר מותו של שחר, תאריך הגיוס של סטפני הגיע. "במחשבה ראשונה,
לא רציתי להתגייס. תכננתי לדחות את הגיוס ואחרי מחשבה מרובה הבנתי שאני צריכה
להתגייס, אבא שלי שיכנע אותי למרות
שאמא שלי והחברות התנגדו. ידעתי שאם אני אשאר בבית אני לא אצליח לצאת מזה ושאני
חייבת להתגייס בשביל הסחת דעת", אומרת זמברובסקי. ליום הגיוס הגיע בהפתעה אביו של שחר, קובי. "חנינו את האוטו ובאנו לצאת, אבא שלי אמר לי להסתכל אחורה וראיתי את קובי. היה לו מאוד קשה להיות שם ובכל זאת
הוא עשה את זה בשבילי. כל כך לא ציפיתי לזה, הבן שלו נהרג והוא בא ללשכת גיוס
כשאפילו לא עברו שלושים ימים, כששנה וחצי קודם עמד שם עם שחר". הקשר המיוחד של משפחת סטרוג עם זמברובסקי נמשך עד היום. "אני לא חושבת שאצליח אי פעם למצוא את המילים להודות על הדברים שהמשפחה
של שחר עשתה בשבילי. בשבעה אבא שלו ישב לידי כל הזמן וניסה לשמח אותי. אמא שלו מיכל כתבה לי יום לפני הגיוס שלי שבחיים לא אשכח שיש לי גם אותם ושהם לצידי, וששחר מסתכל עליי מלמעלה וגאה בי. מי יכול לתאר
לעצמו את הכאב של אמא? מאיפה היא
מצאה את הכוחות לכתוב לי?".
אל הכאב הכרוך בגיוס ללא ליוויו של שחר, נוסף נדבך נוסף - המטווחים. "אני מאוד רציתי להימנע ממטווחים. לפני שהתגייסתי ההורים
שלי ניהלו המון שיחות עם הצבא לגבי פטור נשק ופטור מטווחים והבנו שאי אפשר, הם
אמרו שחייל לא יכול לעבור טירונות והכשרה של טירונות בלי לירות בנשק. ביום של
המטווחים, המפקדת שלי אמרה לי שהיא תשב איתי ותעשה איתי הכל ביחד וזה מאוד הרגיע אותי. אני זוכרת שפשוט באתי לעשות
את המטווח והתחלתי לבכות, אמרתי למפקדת שאני לא יכולה לירות בנשק. שאני רק חושבת על שחר ועל זה שירו עליו. היא הרגיעה אותי
ואמרה לי שהיא פה בשבילי ושאנסה פעם אחת. יריתי פעם אחת ונבהלתי. היה לי קשה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לנתק את הראש, וניסיתי לעשות את ההפרדה בין האם-16 הארוך לבין האקדחים של דובדבן ולא לחשוב על זה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא קשור. למרות שכל הזמן רץ לי בראש שזה הרעש שהוא שמע בשנייה האחרונה של החיים שלו.
במטווח השני והשלישי כבר הצלחתי לא לבכות ולנסות לכוון כמה שיותר למטרה ואפילו היו לי תוצאות טובות. זה עוד אחד מהרגעים האלה שאמרתי לעצמי, אף פעם לא חשבתי שאני בחורה חזקה, אני בוכה מסרטים מצויירים.
זמברובסקי
אמוציונאלית וקשה רגשית שנועדה
לחשל
אותה לקראת התפקיד. "בקורס היה סרטון
שהראו לנו על לוויה צבאית של מישהו שנהרג והתחלתי לבכות, יצאתי החוצה ואמרתי
למפקדת קורס שלי 'איך לא מזהירים אותי קודם? לפני שלושה שבועות הייתי בלוויה כזאת של בן הזוג שלי'". ההקשר האקטואלי של המקרה לא הקל על זמברובסקי, והנושא עלה בהקשרים שונים במהלך ההכשרה שלה. "בזמן
הטירונות הייתה לנו סקירת חדשות יומית, כל אחת סיכמה כתבה אקטואלית שקרתה בזמן
את הקורס מתארת
צילום: זהר שושני
ינואר 2019 / / 13
