Page 47 - במחנה ינואר 2019
P. 47
ינואר 2019 / / 47
הפצועים לזעוק מכאבים, אך כולם הבינו את גודל הסכנה וניסו לאסוף את עצמם לקראת מה שיבוא. “שום דבר לא עובר ברגעים כאלה בתוך הראש, חוץ מהצעדים הבאים שתעשה
כדי לעזור לחברים שלך, אז החלטתי לטפס למעלה, לפומ"ה, כדי לעזור לשני הלוחמים
בו. הבאתי נשקים ותחמושת כדי שנוכל להגן
"כשהסתכלתי פנימה, אל תוך אמבטיית על עצמנו אם נצטרך, ומים כי מהרגע שהשמש
מולי, כמו פריימים של סרט".
באמצעים שברשותו. “החלטתי לרוץ חזרה לפומ"ה ולהביא משם כל דבר שיכולתי להיעזר
עלתה נהיה חם מאוד. הלכתי וחזרתי שלוש או ארבע פעמים, והפחד היחיד שהיה לי עלה
רק כשאיבדתי את קשר העין עם החבר'ה, כי לא ידעתי מה יקרה אם עוד טיל יפגע בכלי
כשהפעם אני לבד בתוכו״. בין הנשקים שהביא, לקח לרנר שישה רימונים "כחולים", המסמנים פצועים בצה"ל, והחליט לזרוק שלושה לאוויר
כדי לסמן את מיקומם, תוך שהוא שומר שלושה נוספים לחבירה, כשיגיעו כוחות צה"ליים לאזור. "אחרי זמן מה שאנחנו שוכבים בתעלה, ראיתי שני טנקים יורדים לכיוונינו". כשנותק הקשר
עם השיירה הבינו גורמים שונים שהם נפגעו, ושלחו כוחות לעזרתם. "רצתי מהר לפומ"ה,
טיפסתי עליה, וזרקתי עוד רימון כחול אחד,
הברזל הזו, הייתי בשוק". המ"פ ולוחם נוסף נפצעו קשות, ושכבו על רצפת הברזל בהכרה מעורפלת, הדם שנאגר סביבם רק העיד על המצב החמור. “קראתי לנהג והוצאנו אותם יחד מהכלי״, הוא מעלה מזכרונו, "באותם הרגעים לאהיהליאכפתאםכואבלהםאולא,רק רציתי להוציא אותם מהכלי הכי מהר שאפשר, לפני שעוד טיל ייפגע בו". באותו זמן מצבו של הלוחם שהוצא מהכלי היה קשה. “הנשימות שלו נשמעו כמו נשימות של דג מחוץ למים, ופחדנו שכל נשימה תהיה הנשימה האחרונה
שלו". מכשיר הקשר שהיה בנגמ"ש נהרס עם פגיעת הטיל, וכך בלי שום יכולת לדווח
על מצבם, החליט רס"ל לרנר להשתמש
באותם רגעים בתעלה, דממה לא אופיינית
צילום: באדיבות המרואיין
הכי גבוה שהצלחתי, ישר לשמיים". הרימון צבע את השמיים בגוון כחול נוסף, וסימן
לטנקים את מיקומם של הלוחמים. “השלב בו הם הגיעו היה מאוד מלחיץ, כי הכל קורה בשניות, ופחדתי שבטעות יישכח חייל בשטח,
אז עברתי על השמות שוב ושוב בראשי, אפילו נגעתי פיזית באנשים עד שהצלחתי להבין
שכולם נמצאים", הוא משחזר. הטנק הראשון יצא עם שני פצועים עליו, כשבטנק השני
התמקמו ארבעה לוחמים נוספים, אז הבין רס"ל לרנר שלא יהיה מקום לו ולפצוע האנוש בתוך בטן הטנק הקטנה, “החלטנו להרים אותו
ולשים אותו על התובה, החלק החיצוני של הטנק, כשאני שוכב עליו לאורך כל הנסיעה
כדי למנוע ממנו ליפול", ממשיך לרנר,״תפסתי עם האצבעות באנקולים קטנים ובבליטות שהיו על הטנק". בעודו שוכב על הטנק,
הנסיעה לכיוון שטח ישראל החלה בשנית, וכל שניה שעברה הרגישה לרס"ל לרנר כאילו היה זה נצח. כשהגיעו, אמבולנסים ומסוקי הפינוי כבר חיכו על הגבול כדי לפנות את הפצועים,
וביניהם גם רס"ל לרנר עם הרסיס ברגלו. כמעט שנה לאחר מכן בישר לו המ"פ שרס״ל לרנר הוציא מהנגמ"ש, שהוא עומד לקבל את
עיטור המופת על הפעולות שביצע בשטח, ובהן הראה רוח התנדבות, מנהיגות, קור-רוח, אחווה ומסירות. “לא חשבתי שאני צריך לקבל את העיטור הזה. מבחינתי כל אחד מהלוחמים
עשה את המאמץ שהוא יכל לעשות באותו הזמן, העובדה שאני הייתי הבולט לא משנה את זה", מבהיר רס"ל לרנר. “בעיניי, העיטור
שתלוי אצלי בבית הוא רק שבע שמיניות
מהסיפור של כולנו". ∞
מהטירוף והחום של הכוויות, אבל היינו באמצע לבנון, לא במד"ס בגדוד, וידעתי שאני לא
יכול להרשות ניתוקים בין הלוחמים. ביקשתי מהנהג להחזיר אותו". במקביל, עזר רס"ל לרנר ללוחמים הנוספים שהצליחו לצאת, ונפצעו גם הם, להגיע אל תעלה צרה לצד הכלי, בה שכבו
צפופים כסרדינים, מחכים למה שיבוא.
עוטף אותי, ותמונות של אשתי
עטפה את האזור, על פניו אמורים חבריו והילדים עברו במקטעים מהירים
רס"ל אורי לרנר:
"הטיל פגע בנו. הרגשתי
את גל ההדף מעיף אותי
אל הקרקע, ואת החום שלו לאורך
כל הגב שלי. לא הבנתי מה קורה סביבי, אבל הרגשתי כאילו המוות
בזכות התושיה
שלא יצאו החוצה״, משחזר רס״ל לרנר,
