Page 12 - 70 שנות הגנה אוירית

עשור ראשון 1948-1958
הקשור למצב הנ"מ מדובר בתקופה של גישוש וחיפוש אחר הדרך לשפר את מצב המערכת הקיימת, תוך הוצאה מינימלית ומתוך סדר קדימויות שאין הנ"מ מוצב בו. נוסף לכך ניתן לראות כי התעניינות
חיל האוויר בנ"מ הייתה מוגבלת למדי, שכן את מה שהיה בתוך חיל האוויר הובילו בדרך כלל קציני התותחנים החיליים. היו אלה
קציני חיל התותחנים שהושאלו לחיל האוויר, ואשר מצאו את עצמם לא פעם פועלים נגד האינטרסים של מפקדיהם לשעבר בחיל
התותחנים ומפקדיהם בהווה בחיל האוויר. ההתעניינות הפחותה של חיל האוויר בנ"מ החלה משתנה עם
כניסת מערכות נשק נ"מ מתקדמות כדוגמת טילי ההוק וה-L70. בראשית 1965 כלל הנ"מ בחיל האוויר שבע סוללות L70: שתי סוללות בכנף 1 , שתיים בכנף 4, אחת בבח"א 8 ושתיים בהרצליה. בדיווחמקיףבדיוןמטכ"למסוףאוקטובר1965 נמסרכילקראת נובמבר תגמר בניית מערך נ"מ בן 36 סוללות: 32 בחיל האוויר
וארבע בגדוד הארצי. הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, הדגיש כי השיוך החיילי של ה-L70 הוא חיל התותחנים. ההדגשות החוזרות בדיוק כי הנ"מ נמצא בשיוך חיילי של חיל התותחנים, היו בגדר צעד אחורה בתהליך השתלבות הנ"מ בחיל האוויר, אולי כדי לרמז לחיל האוויר כי השותף השני, חיל התותחנים, לא הוציא עצמו מן התמונה.
בשנת 1966 הגיעו לשיא כמוהו לא נודע עד אז ההתחבטות המקצועית, המחלוקות המבניות, התורתיות וגם האישיות סביב הנ"מ בצה"ל. העובדה כי שתי מערכות הנשק החדישות, ההוק וה-
L70 היו קשורות מבחינה משמעותית גם לחיל האוויר וגם לחיל התותחנים ו'הסכנה' כי הן 'ישמטו' לצד זה או אחר, עמד ברקע
הדיונים הרבים בקיץ-סתיו אותה שנה. שאלות ארגון המערך נותרו שנויות במחלוקת ובאו על פתרונן
ב-22 בנובמבר עם פסיקת הרמטכ"ל בסוגיית השיוך החיילי: "1. ארגון מערך הנ"מ ההנחיות הן: א. כפיפות פיקודית - חיל האוויר. ב. כפיפות מקצועית - קתמ"ר."
של חיל התותחנים. כל גונדה כללה בתוכה הרכב גדודי כולל מפקד יחידה, סוללות תותחים 20 מ"מ בעיקר ובתקופה מאוחרת יותר גם שלל מלחמה תותחים 14.5 מ"מ חד קני/רב קני.
הגדודים כללו בעיקר תותחים 20 מ"מ שנרכשו בדרכים השונות. אלו השתתפו בקרבות השונים וביניהם בנגב בירי על המצרים
והשיגו תוצאות בלתי רגילות בפגיעות השונות. בשלב מאוחר יותר נוספו סוללות תותחים 84 מ"מ שתפקידם
היה הגנה אווירית מפני האויב על ת"א/לוד, הגדוד הוקם כולו בחיל האוויר תחת פיקוד חת"מ.
בראשית שנות ה-60 ' היה מצב הנ"מ בצה"ל, לדעת כל, בכי רע.
חרף ההכרה בדבר חשיבות הגדלת מצבת סוללות הנ"מ היה ברור כי הסיכוי להגדלת מצבת התותחים בנ"מ הינו קטן ביותר. על כך אמר
רב אלוף צבי צור מפורשות: "...בעניין מה שלא נקנה: ברור שלא
מתכוננים לקנות תותחי נ"מ אף שהתברר שיש מחסור בתותחי נ"מ ואין בכוחנו לקנות". על אף כל זאת, תמונת האיום המתעצם עקב השתכללות חילות האוויר הערביים מכאן, והתרחבות משימות הגנת נ"מ במדינה - הצורך להגנת שדה התעופה הדרומי, והופעת 'מתכים'
על המפה מכאן, המשיכו להטריד את המופקדים על נושא זה. בתוכנית סד"כ הנ"מ לשנים 1962 ועד 1965 אשר הונחה באפריל
1961 על שולחנו של מפקד חיל האוויר, כתב סא"ל תירוש, קצין תותחנות הנ"מ החיילי, כי המצב הקיים בנושא הנ"מ אינו עונה על הצרכים: מספר הסוללות בשדות הקיימים מזערי. הקיים אינו עונה על צרכי הגנת המסלול החדש של השדה בלוד, לבטח לא יספיק למסלולים נוספים, ואין הדבר כולל את צרכי ההגנה לשדה דרומי
חדש או למתכים. דו"ח זה אשר הועבר אל מפקדת קתמ"ר אליו היה הנ"מ כפוף מבצעית, עורר מחלוקת עזה שהיה בה לסמל שוב את נקודות
המחלוקת בין שני "אבות" הנ"מ: הרשמי - התותחנים, והבלתי רשמי - חיל האוויר.
בסופה של שנת 1961 ותחילת שנת 1962 היה ברור כי בכל
לוחמי נ"מ בהדרכה בשטח
10