Page 23 - 70 שנות הגנה אוירית
P. 23
מתותחים לטילים
קטע מכתבתו של דורון רוזנבלום - כתב בטאון ח"א
מ-8.6.67 (מובא ככתבו וכלשונו)
"היום סיירתי בין ערימות אפר ושברים זעירים מותכים
שהיו פזורים על פני השטח של כ-6,000 מ"ר. עשן ואש עדיין תמרו פה ושם לאורך המכתש השחור והרחב, שהיֹה היה
(פעם) מטוס עיראקי מדגם 'טופולב' 16 , על כל אנשי צוותו. בבוקר עוד היה מטוס יפה למראה, מטוס גדול מאד (כמעט כגודלו של 'בואינג'), גופו היה צר ומאורך מאד, היה גדול זנב ובעל כנפיים מוארכות משוכות לאחור. הוא היה מטוס כסוף ומבהיק, שמתחת לזנבו החד היה צריח ירי בעל זוג תותחים מרשימים. היה זה מטוס שהמריא מבסיסו לקראת 'מעללי גבורה', הפצצת אזרחים שלווים - נשים וילדים, שנמצאו אותה שעה ברחובות נתניה. הוא הופל באש תותחי הנ"מ. מטוס זה
היה אחד מאלה שלא יחזרו עוד לבסיסם, אחד מאותם שברים מעלה עשן ש'חרשו' את האדמה בתלם שחור, רחב... ...באותו
הזמן עסקו אנשי בסיס צה"ל אי-שם בעבודתם כשרעם מנועים
הגיע לאוזניהם. מעל לחורשת אקליפטוסים חלפה לפתע ציפור ענקית שהעיבה לרגע את אור השמש. מספר אנשים
שהיו בסביבה הבחינו במטוס הגדול הצונח במהירות לעברם והספיקו להימלט לעברים"... (האומנם?).
בהן לעולם לא יוצא מטוס בודד לתקיפה מבצעית, מצא עצמו המפציץ הנ"ל פותח באש מצריחי תותחי ה-23 מ"מ שלו לעבר
הבסיס ואל שראל וחייליו שהחלו להשיב באש תותחי ה-40 מ"מ שלהם. תוך כדי הדו-קרב המתפתח, הגיח לפתע מטוס 'ווטור'
ישראלי ונכנס להקפה לנחיתה מדרום לצפון מבלי לדעת על הקרב המתרחש, וחצה את קו האש של תותחני הנ"מ. האחרונים השהו את הירי ואפשרו ל'ווטור' לעבור. מיד אחר כי מעברו, המשיכו בהמטרת
ברד הפגזים על המטוס העירקי שנפגע והחל מאבד גובה כאשר הוא מותיר שובל עשן שחור וכבד מאחוריו.
המטוס הפגוע המשיך בנתיב התרסקות מזרחה אל עבר מחנה עמוס, שם צלל דרך צמרות האקליפטוסים אל שטח הבסיס תוך שהוא מותיר אחריו נתיב ארוך ורחב של הרס ומוות. המטוס הענק
פגע במצבורי דלק וציוד שהיו בבסיס ובנפילתו הייתה פגיעתו רבה שבעתיים מאשר במהלך טיסתו והפצצתו בנתניה ובדרך מזרחה. 14 חיילי צה"ל קיפחו את חייהם בעת ההתרסקות ושמונה נוספים נפצעו, ואם בכך לא די, הרי שעם הגעתם של חיילי סילוק פצצות לשם פינוי החימוש שהוטל מן המטוס ולא התפוצץ, נהרגו שניים
מהם בעת ניסיון פירוק מרעומי הפצצות.
העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר
(מבוסס על המאמר 'השמים של הנ"מ גבוהים יותר', מאת אמנון ברזילי)
נקודת הציון החשובה, אשר ציינה למעשה את המהלך הראשון והמכריע שהוביל לידי העברת מערך הנ"מ לחיל האוויר, היה רכישת סוללות טילי ההוק. שני החילות, התותחנים והאוויר, דרשו להעביר
את סוללות ההוק לשליטתן. חיל התותחנים, שגדודי הנ"מ היו במסגרתו, ראה בטילי ההוק עוד מערכת נ"מ. גם בצבאות אחרים, טענו בתותחנים, שייך ההוק לצבא היבשה. חיל האוויר טען מצדו, שהשליטה על שיגור הטילים צריכה להיעשות באמצעותו ביחידות הבקרה האוויריות. לצד טיעון זה העלה חיל האוויר טיעון נוסף. חיל התותחנים יצטרך להקים מערך תחזוקה חדש שכבר קיים בחיל
האוויר, מערך שיכול לספק את צרכי סוללות ההוק. ועוד טיעון שהיה לחיל האוויר: ההוק היה אז נשק הנ"מ הטוב בעולם - אבל
לירי בטווחים קצרים להגנת בסיסי חיל האוויר, להגנת הכור בדימונה וכדי להגן על סוללות ההוק עצמן היה דרוש תותח טוב יותר, מדויק בהרבה, בעל טווח אש גבוה יחסית ובעל אפשרות פעולה בחשיכה. בחיפוש אחר מענה יעיל, מצא חיל האוויר את תותחי ה-40 מ"מ
החדשים מונחי מכ"ם L70. המאבק על העברת מערך הנ"מ מחיל התותחנים לחיל האוויר
הוכרע ב-1970 . בעיצומה של מלחמת ההתשה חשפו המצרים את
21
